פיד הפייסבוק שלכם בטוח הראה לכם בחודשים האחרונים פוסטים זועמים שהופנו כלפי 2016. חובבי המוסיקה, ששכלו השנה את דיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, ג'ורג' מייקל וכוכבים נוספים, האנישו את השנה החולפת ופנו אליה בתחינה שתזדרז לחלוף, אבל האם מלאך המוות באמת עבד שעות נוספות השנה בקרב כוכבי המוסיקה בעולם? האם ייתכן שמשהו באקומולציה של כל ההספדים והקינות שמילאו את הרשתות החברתיות מספר על מותה של המוסיקה? ובכן, התשובה היא לא. אני מרשה לעצמי להיות נחרץ כל כך כי זו לא השנה הראשונה שבה מסתלקים ענקי מוסיקה ותרבות לעולם שכולו טוב.
קחו לדוגמה את שנת 1977. במהלכה הלכו לעולמם הזמרת מריה קאלאס, הזמר והשחקן בינג קרוסבי, האחים הקומיקאים גומו וגראוצ'ו מרקס, הזמר מארק בולאן, הסופר ולדימיר נבוקוב, ומעל לכולם - אלביס פרסלי וצ'רלי צ'פלין. למעשה, בהשוואה ל־1977, 2016 היתה שנה רחמנית ומידתית מאוד. האם אחרי 1977 המסך ירד והצלילים נדמו? האם פסה מן העולם הרוח היצירתית? האם עולם האמנות חדל מלהתקדם ובוסס באותו המקום? התשובה השלילית לכל השאלות האלו מתחזקת ומהדהדת בעוצמה כאשר מביאים בחשבון שאת ההגדרה לשנה ואת נקודות ההתחלה והסוף שלה קבע האדם. אם כך, האם אפשר להאשים את האפיפיור גרגוריוס ה־13, האיש שאחראי להנהגתו של לוח השנה הגרגוריאני, שרקם תוכנית זדונית כדי להפיל את רוחם של חובבי מוסיקה 434 שנים לאחר מכן? מובן שלא. בהתחשב בנתונים האלה, אפשר להבין ש־2016 לא היתה אסון, ואם רוצים בכל זאת לאמץ מבט קודר, אפשר לומר שסמיכות מקרי המוות הנוראיים האלה היא בגדר צירוף מקרים סטטיסטי מתסכל.
מותם של כוכבי ענק בשנה החולפת לא הוליד רק טרוניות כלפי אטימות ליבה ואכזריותה של 2016, הוא גם הפך את האבל לעניין משותף וקולקטיבי, אפילו אם הקהילות האבלות היו מדומיינות. קהילת מעריציו של דיוויד בואי, או של פרינס, קיבלה בזכות הרשת אפשרות לשתף בתחושות ובמחשבות. בתוך דקות מרגע היוודע מותם, פייסבוק וטוויטר היו מוצפות בהספדים ובשירים שלהם, בדברי פרידה שכתבו להם חברים ובקטעי עיתונות ישנים שחשפו פכים קטנים מחייהם. למרות המנהג התמוה להאשים את השנה בהסתלקותם של הענקים האלה, מצאו המעריצים גם פונקציונליות חיובית ברשתות.
ואם תורשה לי גם נימה אישית, אז אבקש מכם להביט בחצי המלא של הכוס. מותו של דיוויד בואי הגיע לאחר מחלה ממושכת והיה בלתי נמנע. האמן הטוטאלי שהוא היה ביקש להפוך גם את האירוע הבלתי נמנע הזה לאקט אמנותי מתוזמן ומדויק. התוצאה היתה אלבום אחרון מבריק שנטען ימים ספורים לאחר צאתו, עם מותו של בואי, במטען רגשי וקוגניטיבי נוסף. גם לאונרד כהן לא הלך לעולמו בלי להשאיר צוואה מוסיקלית סדורה בדמותו של אלבום אפל ועמוס רבדים. בדיעבד אפשר גם לומר שמותה של רייצ'ל אואן, בת זוגו של תום יורק, מהדהד באלבום הנפלא ששיחררו השנה רדיוהד, והאסון שפקד את ניק קייב עם מות בנו הפך לאלבום מצמרר ומעולה. תכלס, היתה שנה לא רעה בכלל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
