השמחה והזעם מוקדמים מדי

ניצול השבועות שבין 8 בנובמבר 2016 ל־20 בינואר 2017 כדי לומר אמירה מדינית משמעותית בנושא הסכסוך הישראלי־פלשתיני עמד לנגד עיניו של הנשיא אובאמה זה זמן רב. הקדימו אותו בכך הנשיאים רייגן וקלינטון, והחלטתו לנצל את התקופה הזו, לאחר שלא עלה בידו לקדם את פתרון הסכסוך במהלך שמונה שנות שלטונו, התחזקה הן על ידי בחירתו של טראמפ והן בשל פרשת עמונה וגרורותיה, כולל קידום חוק ההסדרה.

האפשרויות שביניהן התלבט היו: הימנעות מהטלת וטו על גינוי ההתנחלויות, הימנעות מהטלת וטו על החלטת האו"ם באשר לעקרונות הסדר עתידי בין ישראל לפלשתינים, הימנעות מהטלת וטו על הענקת חברות באו"ם למדינה הפלשתינית (אולי לצד העברת השגרירות האמריקנית לירושלים עוד לפני טראמפ), או נאום שבו יציג את חזונו באשר להסכם.

הנשיא החליט לאמץ את האפשרות הראשונה, משום שהיא ביטאה את אמונתו העמוקה בטעות הישראלית שבבנייה מעבר לקו הירוק בטרם נקבע גבול שיחליף אותו, ומהבנתו כי הנושא הזה זוכה להסכמה אוניברסלית. הטענה האמריקנית, שגם הוא השתמש בה, שלפיה עצם העברת הדיון בנושא לאו"ם שם בפני הצדדים מכשול להגעה להסכמה ביניהם, הפכה חסרת משמעות בשלב זה של כהונתו, משום שלהערכתו אין כרגע שום סיכוי סביר להחזרת הצדדים למשא ומתן משמעותי.

אובאמה לא ייחס חשיבות רבה לוועידת פאריס, ומלכתחילה התקשה להבין מה היא יכולה לתרום למישהו, למעט המארחים. הוא לא רצה לטרפד את המהלך בגלל יחסיו עם הנשיא הולנד, אך ההנחיה שנתן למזכיר המדינה ג'ון קרי היתה שלא להעצים את האירוע. מפגש שרי החוץ שאמור היה להקדים את הועידה, ואשר התרחש בפאריס ביוני, היה אירוע בלתי מרשים בלשון המעטה וייצג מכנה משותף נמוך מאוד. 

דווקא עכשיו, על רגע התבטאויות טראמפ ומינוייו, ועל רקע המתיחות עם ממשלת ישראל על רקע החלטת האו"ם 2334, הפכה ועידת פאריס לחשובה יותר מבחינתו של אובאמה. קשה לדעת אם מה שייאמר שם על ידי קרי יהפוך להחלטה מוסכמת על כל משתתפי הוועידה, ועוד יותר קשה לדעת אם היא תהפוך לטיוטת החלטה למועצת הביטחון כפי שהצרפתים היו רוצים (מבלי שעד לרגע זה ניתנה לכך הסכמה אמריקנית).

אלא ששמחת הפלשתינים מהתפתחות זו מוקדמת מדי, כשם שהכעס הישראלי מוקדם מדי (שלא לדבר על דברי ליברמן כי ועידה זו דומה - לא פחות ולא יותר - למשפט דרייפוס). הסיבה היא שנאום קרי בוועידה יהיה חזרה על נאומו אתמול ויכלול מרכיבים אשר שני הצדדים יתקשו לבלוע, והוא הדבר, כנראה, באשר לכל סיכום שיתקבל בתום המפגש, שישראל החליטה להחרימו. הפלשתינים יתבקשו להכיר בישראל כבית הלאומי של העם היהודי, לצד הכרה ישראלית במדינה הפלשתינית כביתו הלאומי של העם הפלשתיני, ואילו ירושלים המזרחית תוכר כבירתה העתידית של המדינה הפלשתינית, בין שבמסגרת חלוקה בין מזרח ומערב ובין שבמסגרת עיר אחת. אם אכן יהיה ניסיון להפוך את החלטת הסיכום להחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם - סביר להניח כי שני הצדדים ידחו אותה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו