שלום לך הפועל: זה לא הספד

הספד. לא בכל יום את מתבקשת לכתוב סוג של הספד, ועוד לקבוצת הכדורגל שלך, ובכל זאת, אני מנסה לכתוב כך שלא ייצא לי הספד. ׳תכתבי אופטימי׳, אני גוערת בעצמי, ׳תכתבי שנצא מזה, שאת מאמינה שזה לא ייגמר ככה׳. מנסה, למרות שכרגע אין לי את זה באופטימי יותר.

דמעות. ראיתי את אבא שלי מזיל דמעה פעם אחת בחיי. זה קרה ב-2002 כשפישונט נעץ את השני שלנו בשער של פארמה. אבא הסתובב עם הגב למגרש, מחזיק את המצח, המום, צוחק ודומע. לא דיברנו עדיין על ההתפתחויות האחרונות, אך יש לי תחושה שהיום כבר לא אתפוס אותו המום, אולי גם לא דומע.

אשמה. אני מוותרת על הספורט הלא-בריא של חיפוש אשמים, על אף שלי יש רגשות אשמה מחודורוב עד סמי עופר. הרי לא נפרדתי מבלומפילד כמו שצריך, כמעט ולא הגעתי לפתח תקווה, לא תרמתי כסף ושני הבנים שלי יצאו ירוקים כמו אבא שלהם. די נוח לי להרגיש אשמה. הרי אם לא ארגיש ככה, אצטרך להתמודד עם האמת הכואבת: כמו רובם המכריע של אוהדי הפועל, אני בעצם הקורבן שישלם את המחיר כשהאשמים ייצאו בלי פגע.

הצלה. ״כל העולם כולו, שונא את הפועל, ורק אני אוהב״. שנים שרתי את זה מכל הלב, עכשיו זה כבר פחות מצחיק. מה עוזר לנו ש׳רק אנחנו אוהבים׳, כשאין בינינו אוליגרכים, סטארטאפיסטים אחרי אקזיט או סתם משוגעים עם כסף, ואין מי שיצילנו? עצם המחשבה במונחים האלה – מי יציל את הפועל תל אביב – היא תסריט אימה מביך שמתגשם, בעיקר כשכבר התחלת להאמין בקונספירציות הצהובות של ״הון-שלטון-רמון יציל את המועדון״.

אמונה. קשה לעכל שאין אף אחד, שכל בלטה ממושכנת ושזה לא הולך להסתדר. שהעונה נגמרת והולכים לים בינואר. מי בכלל הולך לים בינואר? מה עושים בשבת? בראשון ושני? באיזה יום בכלל כותבים על ״ליגות נמוכות״ בעיתון? מה עושים בלי הדרבי הביתי מול מכבי חיפה? איך מתרגלים שלא מתכוונים גם אלינו כשאומרים ״ארבע הגדולות״? ולמה כל זה קורה דווקא לנו?

שניה לפני שקיעה ברחמים עצמיים אני מוצאת אופטימיות והשראה, כשאני חושבת על הפועל אוסישקין. מתחילה להבין שבעצם אנחנו חייבים להתחיל מחדש וזה לא כל כך נורא. כמו אוסישקין, קטמון והפועל רובי שפירא, זו הדרך היחידה שלנו לחזור. שש שני וזהו. אנחנו נתחיל מחדש ונחזור, כי אולי אפשר לסגור לנו את המועדון, אבל אי אפשר להרוג את הרעיון.