השיקום הפסיד, הציניות ניצחה

האינטרס הנורבגי לחזק את הקשר עם ארה"ב הוביל אותה ל־13 שנים באפגניסטן במטרה לשקמה • דו"ח שהזמינה הממשלה מגלה כי ההישג היחיד שבו אוסלו יכולה להתגאות הוא - חיזוק הקשר עם האמריקנים

נורבגיה היא מדינה קטנה ועשירה; יש לה מחויבות מיוחדת לסייע לעולם השלישי, היא נושאת זה שנים את דגל זכויות האדם בעולם, והקירבה למעצמה היחידה בתבל חשובה לה מאוד. כאשר התבקשה ב־2001, על ידי ארה"ב, לסייע בייצובה של אפגניסטן, נענתה לכך, שיגרה לשם כוחות צבאיים והקצתה למשימה תקציב נכבד. המשימה הנורבגית הסתיימה ב־2014, עם יציאת הכוחות האמריקניים מאפגניסטן. 

כנהוג במדינה מתוקנת, מינתה ממשלת נורבגיה ועדה להערכת משמעותה של המעורבות באפגניסטן. היא העמידה בראשה את ביורן־טור גודאל, מי שכיהן בעבר כשר החוץ וכשר ההגנה. לאחרונה פורסם הדו"ח, המפתיע בכנותו, בעיקר בגלל העובדה שלא הרעיד את אמות הסיפים בפוליטיקה הנורבגית, להוציא כותרות ראשיות במהלך ימים אחדים.

מתברר ש־9,000 חיילים נורבגים שירתו באפגניסטן במהלך 13 השנים של ראשית המאה ה־21. 10 מהם נהרגו, ורבים אחרים נפצעו קשה. הממשלה הוציאה 3.16 מיליארד דולר על צרכים צבאיים ואזרחיים שונים במשך השנים הללו. זהו מחיר קטן בהשוואה למחיר בדם ובדמים שהוציאה ארה"ב, ואף על פי כן מבחינתה של נורבגיה מדובר במעורבות משמעותית מאוד. מבחינת הצעירים ששירתו באפגניסטן, זו חוויה שתלווה אותם לאורך כל חייהם, והיא - רובה ככולה - טראומטית.

שלוש מטרותיה של נורבגיה במעורבות זו מוצגות באופן ברור מאוד בדו"ח: סיוע מודיעיני לכוחות נאט"ו, סיוע בבניית מוסדות השלטון של אפגניסטן והגברת שיתוף הפעולה עם ארה"ב. מתברר כי המטרות סתרו זו את זו, דבר שהיקשה את מימוש המטרה. כך, למשל, המעורבות הנורבגית המשמעותית בתחום המודיעין גרמה לאותם גורמים בחברה האפגנית, שנורבגיה ניסתה לשלב בתוך המערכת הנבנית שם, להסתייג מן הסיוע הנורבגי, ולראות בו רק כיסוי לפעילות הריגול.

הדו"ח קובע, בלא היסוס, כי התרומה הצבאית של נורבגיה לא השפיעה על התמונה הכוללת באפגניסטן. נורבגיה עשתה מאמצים גדולים בתחום החינוך, העצמת נשים, חיזוק זכויות הפרט, מלחמה בשחיתות, פיתוח הכפר ובנייתם של מוסדות דמוקרטיים. היא עשתה זאת לצד מדינות אחרות, וההצלחה היתה חלקית מאוד. 

את העובדה הזו מייחס הדו"ח לכישלון הנורבגי לחצוץ בין הפעילות הצבאית לפעילות ההומניטרית, ומתוך הדברים עולה כי מי שבא להילחם, מתקשה לשכנע את הגורמים המקומיים כי בכוונתו, בעצם, לשקם. הדבר בא לידי ביטוי במחוז הצפוני פאריאב שבאפגניסטן. כאן השקיעה נורבגיה מאמצים צבאיים ואזרחיים, ושמה דגש מיוחד על בניית מוסדות ממשל מקומיים. המשימה נכשלה. הנחמה היחידה של כותבי הדו"ח היא שגם שותפים בינלאומיים אחרים, שהשקיעו באותו מחוז הרבה יותר משאבים, כשלו... 

למעשה, הנוכחות הנורבגית לא הורגשה כמעט כלל במחוז. הניסיון לאמן כוחות ביטחוניים לא עלה יפה. נורבגיה מימנה את הקמתם של 117 בתי ספר במחוז, אך כאשר עורכי הדו"ח ביקשו להתחקות אחר המתרחש בהם, הצליחו לאתר רק 77. חוסר התיאום בין המאמצים הנורבגיים השונים גרמו, לדעת כותבי הדו"ח, לאפקטיביות הנמוכה של פעילותם.

 

הפתיחות והנכונות לא הספיקו

לעומת זאת, הכוחות המיוחדים של נורבגיה קיבלו משימות ברורות, ביצעו אותן בהצלחה, וזכו להערכה מצד נאט"ו וארה"ב. פעילות זו הביאה לשיתוף פעולה הדוק מבעבר עם גורמי המודיעין האמריקניים, עם הפעילות האמריקנית למאבק בטרור ועם הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב. הדו"ח מתגאה מאוד בהישג זה.

גם פעילותה הדיפלומטית של נורבגיה במאמץ להשיג שלום פנימי באפגניסטן חיזקה את הקשר עם ארה"ב, משום שהיא חייבה מגעים קרובים וחסויים הן עם ממשלת אפגניסטן והן עם ממשלת ארה"ב. הדו"ח מתאר פעילות שהחלה ב־2007, ואשר נועדה להביא להידברות בין הנשיא האפגני דאז, חאמיד כרזאי, לבין גורמים משמעותיים בטליבאן. 

ב־2011 הצליחו הנורבגים לשכנע גם את הממשל האמריקני לפתוח ערוץ הידברות מול הטליבאן. המגעים התקיימו במסגרת מרובעת שבה השתתפו אנשי הטליבאן, ממשלת אפגניסטן והממשל האמריקני, בתיווך נורבגי. העניין בעצם קיום השיחות הללו לא היה גבוה בקרב הצדדים, אלא רק לקראת סוף התקופה ובמקביל להתחזקות כוחו הצבאי של הטליבאן, אולם, בסופו של דבר, לא הביאו השיחות הללו לידי הבנות כלשהן.

אחד מלקחי הדו"ח הוא שלנורבגיה מותר לסרב גם לבקשת ידידים להשתתף בכוח רב־לאומי, ושהיומרה לסייע בבניית מוסדות לאומיים על ידי מדינות זרות היא גדולה מדי, ואולי אפילו בבחינת משימה בלתי אפשרית. אחד הלקחים הפחות מפתיעים נוגע לצורך בדיווח על הפעילות הצבאית והאזרחית לפרלמנט באופן שיטתי יותר, ולא רק מעת לעת. מעורבות משמעותית, מבחינת נורבגיה, באזורי סכסוך אינה יכולה להיות מוצגת לבית המחוקקים רק כאשר נוח לממשלה.

איכות הסיוע לפיתוח חשובה יותר מן הכמות. זה, לכאורה, מובן מאליו, ובכל זאת הדבר מופיע כאחד מלקחי השנים הללו באפגניסטן. נורבגיה, אחת המומחיות הגדולות בתחום הסיוע לעולם השלישי, עדיין צריכה לומר לעצמה שכמויות גדולות של אמצעים אינן הפתרון, וכי חכות חשובות הרבה יותר מכמויות גדולות של דגים...

הצורך בתיאום הפעולות השונות באזור הסכסוך מוצג כהכרח וכממצא המרכזי של הוועדה. מצב שבו כל גורם עושה את עבודתו בהתעלם מן הזרועות האחרות, מביא לידי כך שכל זרוע פוגעת בסיכויי ההצלחה של זולתה. יש צורך ביחידה שכל תפקידה הוא תיאום בין־זרועי, אשר תצטרך לקיים דו־שיח מתמיד עם הגורמים השונים בשטח, כדי להבטיח שאין במעשיה של האחת כדי לפגוע במאמצים של חברתה.

השורה התחתונה עלולה להציג את נורבגיה באורח ציני מדי, אבל דווקא הפתיחות והנכונות להציג זאת ולהדגיש זאת, עומדות לצידה ומחייבות הערכה מיוחדת למחברי הדו"ח: 13 שנות המעורבות הנורבגית באפגניסטן לא הביאו תועלת של ממש, לא למאמץ הצבאי, לא לבניית המוסדות הלאומיים וגם לא להידברות בין הניצים בארץ הפצועה כל כך. אבל היה זה ניסיון שקירב את נורבגיה לארה"ב, וזהו האינטרס הלאומי החשוב ביותר של המדינה הקטנה והקרה בצפון העולם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו