מי שעוסק בסיקור עיתונאי מוצא עצמו שוחה באוקיינוס של מידע יומיומי. המטרה החוזרת ונשנית - לדוג את פיסות המידע שירכיבו את הסיפורים החשובים והמקורות לסוגיהם, הולכים ומתגוונים משנה לשנה. לקראת סוף 2016, הגעתי לראשונה, אחרי 13 שנים בתחום התקשורת, למצב שהייתי מגדיר אותו כ"הרעלת מידע".
מינון היתר של האינפורמציה לא הגיע מתחום הסיקור השוטף, אלא דווקא מהתחום האישי יותר, מהרשתות החברתיות. שלא בפעם הראשונה, מצאתי את עצמי משוטט יותר מדי זמן במהלך היום וגם הלילה בפייסבוק. היומיום שלי אמנם מוצף במידע שמגיע בשיחות טלפון, פגישות פנים אל פנים, וואטספים, מיילים, אתרים באינטרנט ועוד. אבל נראה היה לי שתוספת מפייסבוק ואחיותיה הוביל אותי לתשישות של ממש. הרגשתי "מורעל" ועייף.
לעבודה היומיומית שלי התרגלתי ולא הייתה לי כל בעיה להמשיך עם המידע שהיא מעמיסה עליי. היה זה דווקא הפרופיל האישי בפייסבוק שממנו הגעתי לרוויה. או שהוא היה מה שהגדיש את סאת המידע היומיומית שאני שוחה בה, אחת מהשתיים.
פעם הרי זה לא היה ככה. בתור יליד שנות ה-70 שעבר את ילדותו בשנות ה-80, חייתי בתקופת צנע של מידע. עיתונים מודפסים היו עסק למבוגרים, ועיתוני הילדים והנוער היו כמעט הכול. המחשבים, שעוד לא היו זמינים ונגישים, היו ענקיים ומסורבלים ולא "מחוברים" לרשת. למען האמת, עוד לא היו להם עכברים בהתחלה, והמסכים היו בצבעי מונוכרום – ירוק ושחור.
מקורות המידע היו ערוץ יחיד בטלוויזיה, אולי כמה ערוצים עם "שלג" (לך תסביר את זה היום לבת שלך) מירדן או קפריסין, ומיעוט ערוצי רדיו. אם היו אומרים לי בשנות ה-80 את המונח "טלפון חכם" זה היה יכול להיות שם של איזו דמות בטלוויזיה החינוכית.
כמו הרבה דברים, הטכנולוגיה שינתה את הכול, וקצב זרימת המידע היום הוא נחשול שיכול להטביע כל אחד, אפילו את מי שעובד בלגלוש על המידע, כמו גולש גלים, שיכול לדגום רק את מה שדרוש לו כדי להרכיב ממנו סיפורים לעיתון.
אלא שפייסבוק היא מכונה מתוחכמת במיוחד. היא מוצאת את מה שמסעיר אותך, את מה שמעורר בך תגובה, ואז יורה אינספור סטטוסים דומים. היא יודעת לנבא למי אתה עתיד לעשות "לייק", מה יעצבן אותך, על מה אתה מתעכב בגלילה, ואז היא רוקחת לך "פיד" אינסופי.
איזו מילה אכזרית ונפלאה זו "פיד", הזנה. אנחנו כמו עכברי המעבדה שמקבלים את רגעי הגלוקוז או הקוקאין מהחוקר החברתי הגדול. בשלב מסוים בנובמבר האחרון פשוט לא הייתי יכול יותר לראות את פייסבוק. הסרתי את האפליקציה, ולא היה לי אומץ למחוק את הפרופיל. החלטתי לקרוא לזה "יציאה לחופשה", ופרסמתי – איך לא – סטטוס בעניין טרם עזיבתי. לאחר שלושה ימים רק נכנסתי לראות שהעולם הווירטואלי הזה ממשיך לעבוד, ואחר כך די הצלחתי להתנתק. עברתי בערך שבועיים במפלס ביקורים אפסי בפייסבוק ורווח לי.
מה היו התרופות לטיפול בהרעלת המידע? קדחתי קצת בקיר והתקנתי משהו מאיקאה, הקפדתי להשתמש יותר ברגליים, צמצמתי לעצמי את זמן הבהייה במסך הטלפון, וגם חזרתי לסוג המידע הישן והנאמן – קריאת ספרים מודפסים.
ספרים שבבורותם הטכנולוגית לעולם לא ישתנו ו"יתאימו" את עצמם אליי. ערימות דפים כרוכות שלא ינסו לנחש ולרצות, או לגרום לי להתמכר מחדש לזרם אינסופי של מידע. הרגשתי לכמה רגעים כמו בן לכת ה"אמיש" במאה ה-21.
ובהדרגה חזרתי מפוכח יותר לפייסבוק, ולשאר אחיותיה הסירנות. את 2017 אני מקווה לעבור בלי "הרעלות מידע" מעיקות שכאלה, תוך שאני מודע כמובן לאירוניה הדקה בנוגע לדרך הדיגיטלית שבה בחרתי לספר לכם על המסע שלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
