לעצור את סוף ההיסטוריה

הגלובליזציה מאפשרת שיתופי פעולה ושיח על זכויות • אך העולם השטוח גם גורם לנו להבין מה חסר, ולכעוס שהעושר מצטבר אצל אחרים • האם אנו הולכים בעיניים פקוחות אל עידן של זכויות יתר?

הרגע שבו מדינה הופכת ממדינה דמוקרטית לשאינה כזו, היה ברור למדי בעבר. אך לא עוד. 64 אחוזים מן המקרים שבהם בוטלו דמוקרטיות במדינות שונות, בין מלחמת העולם השנייה לסוף המאה ה־20, היו תוצאה של הפיכות.

מאז ראשית המאה הנוכחית שונתה המגמה, ולפחות 40 אחוזים מאירועי קריסת הדמוקרטיות התרחשו כתוצאה מכך שאנשים אשר נבחרו באופן דמוקרטי החליטו לצמצם את החירויות בארצותיהם. את הנתונים הללו פירסמו, לאחרונה, אנדריאה קנדל־טיילור ואריקה פראנץ ב"פוריין פוליסי". אנחנו חיים בעידן חדש.

יותר ויותר מדינות דמוקרטיות נשלטות בידי תנועות פופוליסטיות, שהמאפיין אותן הוא להעניק להמונים ריגושים, ולהיענות לצרכים קצרי טווח על חשבון האינטרסים הלאומיים לטווח הרחוק.

למשל - הורדת מסים על חשבון השקעה מאסיבית בתשתיות; או הכבדה על הגירה למדינות מבוססות יותר, על חשבון הצורך של מדינות אלה בכוח אדם מיומן, כתוצאה מגידול טבעי נמוך.

האגואיזם הלאומי גם מהווה מכנה משותף לתנועות הללו, ומגמה זו באה על חשבון צורך עתידי בשיתוף פעולה בינלאומי כדי להרחיב שווקים, להילחם במחלות ולהיאבק באויבים משותפים.

רוב התנועות הללו זקוקות לאיום כדי להצדיק את קיומן, ולא קשה להן למצוא אותו באויבים מבחוץ, ובעיקר באויבים מבית. האיומים הללו מצדיקים, מצידם, את הסמכותניות. כלומר - את ריכוזיות היתר של השלטון, ואת צמצום חירותו של הפרט וזכויותיו, בתואנה כי אין מדובר בחירות אלא באנרכיה, המאפשרת ל"גיס חמישי" כלשהו לפעול נגד אושיותיה של המדינה. זה גם מעניק הכשר להעברת יותר ויותר סמכויות למנהיג, שעליו מוטלת האחריות להציל את עמו מפני "האיומים".

ההבדלים בין המדינות היטשטשו, השווקים הורחבו

מנהיגים ואינטרסים

אמצעי התקשורת ממלאים תפקיד חשוב בסיפור שלנו. המנהיגים הנבחרים אינם זקוקים להשתלטות כוחנית. הם פועלים כלפיהם בדרכים אחרות: הם מציגים אותם כמוטים לצד פוליטי מסוים (למשל טענתו של ארדואן כי התקשורת מופעלת על ידי אויבו הגדול, גולאן ואנשיו), וכך פוגעים בלגיטימיות ובאמינות שלהם בעיני הציבור; הם רוכשים במישרין, ובעיקר באמצעות מקורבים, חלק ניכר מאמצעי התקשורת, ומשפיעים מאוד על המסרים; והם מטילים מגבלות על התקשורת בטענה שהיא אינה מגבילה את עצמה, ומשחקת לידי האויב.

גם אם אין הם עושים צעדים בוטים מדי, אנשי התקשורת מבינים בדיוק מה מצפה להם אם לא ייזהרו, ולכן הם מפעילים צנזורה עצמית, שהיא - לעיתים - חמורה מן הצנזורה הרשמית.

המנהיג ממלא תפקיד מרכזי בתהליך הנסיגה מן הדמוקרטיה. הכל קורה סביבו, והאהדה אליו היא זו שמאפשרת, בדרך כלל, להוביל נסיגה שכזו בלי התמרדות ובלי אופוזיציה קשה מדי.

המנהיג מייצג, לכאורה, את האינטרס הלאומי האמיתי. הוא מתעלה על המחלוקות המפלגתיות ומבקש את טובת העם, ואילו העם גומל לו בכך שהוא מוותר על חלק מזכויותיו, כדי להבטיח מימוש יעיל של מטרות המנהיג. זו התופעה שהתפתחה ברוסיה של פוטין, ופשטה להונגריה ולפולין, לוונצואלה של שאבס, לפיליפינים ולמדינות אחרות.

מנהיגים אלה רואים ב"שומרי הסף" אויבים, ועושים הכל כדי להחליפם באנשים ש"יבינו אותם" ושיאפשרו להם לממש את מדיניותם. האופוזיציה מוצגת כמייצגת אינטרסים זרים.

"בגידה" במנהיג היא בגידה במדינה, השופטים מקשים בביצוע המדיניות ולכן נעשים מאמצים להחליפם, והוא הדבר לגבי התביעה הכללית ולגבי ראשי מערכת הביטחון החושבים באורח שונה מזה של המנהיג.

ארדואן עושה זאת בצורה הבוטה ביותר, מבצע מאסרים המוניים ואינו מבין מדוע העולם מודאג מהתנהגותו. גם רודריגו דוטרטה אינו מבין מדוע האו"ם מבקר את ההוצאות להורג ההמוניות שהוא מבצע בעברייני הסמים בפיליפינים.

גן העדן?

לפני כרבע מאה היה נדמה שה"בון טון" העולמי קיבל את הדמוקרטיה הליברלית כמודל השלטוני הרצוי, כאשר רוב המדינות שמעבר למסך הברזל שקרס אימצו את המשטר הפרלמנטרי, והקימו מפלגות דומות לאלו שהתקיימו עד אז רק במערב.

פרנסיס פוקויאמה פירסם ב־1989 מאמר על קץ ההיסטוריה, שהפך, שלוש שנים אחר כך, לספר רב־מכר, ובו הגיע למסקנה שהעימות בין מזרח למערב, בין טוטליטריזם לדמוקרטיה הסתיים, וכי מעתה יתקיימו הוויכוחים בתוך מסגרות דמוקרטיות.

"שיח הזכויות" התגבר והלך. ההכרה בכך שהאנשים ראויים לזכויות שוות - הכרה שהוכחשה בכל שנות ההיסטוריה האנושית - הפכה לדבר מובן מאליו, גם אם לא מומשה. זכויות האישה הפכו דגל. זכויות הילד - שעליהן לא היה אפשר לדבר לפני מאה ואפילו לפני חמישים שנה - הפכו לחלק מחוקי המדינות הדמוקרטיות המתקדמות. והוא הדבר באשר לזכויות הומוסקסואלים, לסביות וטרנסג'נדרים. זכויות החולה הופכות מקובלות, וכיום בעוד מדינות מדובר על זכויות בעלי החיים.

העולם נעשה שטוח, כפי שהגדיר זאת איש ה"ניו יורק טיימס" תומאס פרידמן בספרו בעל הכותרת הזו. שיח הזכויות עבר ממדינה למדינה, ההבדלים בין ארצות היטשטשו, הצריכה נעשתה דומה: טלפון נייד שיצא במקום אחד אומץ במהרה בארצות אחרות. סרטים וסדרות מגיעים במהירות ממדינה למדינה.

כל עיר המכבדת את עצמה מתכבדת במסעדות סיניות ויפניות, קוריאניות ולבנוניות, איטלקיות וצרפתיות, ואילו אופנות הביגוד במקום אחד מאומצות מייד במקום אחר: מקרעים בג'ינס ועד לקעקועי הגוף.

בגלובליזציה שכזו קל יותר ליצור שיתופי פעולה כלכליים, להרחיב את השווקים בפני התוצרת של כל מדינה, לתכנן ולעצב כאן ולייצר שם, ולשווק במקום שלישי. גן עדן.

אבל לא. העולם השטוח גרם לנו גם להיעלב, וגם להבין מה חסר לנו, ולכעוס על שהעושר מצטבר אצל אחרים ולא אצלנו. ופתאום נדמה לרבים מאיתנו שהזכויות רבות מדי, השווקים פתוחים מדי, ואנו הולכים בעיניים פקוחות אל הקצה השני. רגע לפני חזרה למאה אחרת, מוטב לנו לעצור ולמנוע את "סוף ההיסטוריה" בכיוון ההפוך. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו