עכשיו, כשהחבל מונח על צווארו של המזכ"ל וסרמן; כשמשפטו עומד להיפתח בראשית החודש הבא; כשכמה מנושאי כליו הצייתנים מבינים שהוא חשד בהם בהדלפות וביקש לקבל לידיו בניגוד לחוק את פלטי שיחות הטלפון שלהם - מותר היה לצפות שהדיקטטור הזה יתפטר מתפקידו.
שיבין שמהתיק הזה קשה יהיה לצאת בשלום, גם אם מישהו נוטע בו תקווה שזה אפשרי; שיאמר תודה לעשרות חברי ההנהלה שאכלו מידיו וגוננו עליו ושכחו בעזרתו את המושגים יושרה, חינוך ודמוקרטיה; שיבקש סליחה מיו"ר סיעת נחל, גילה קליין, שאותה רדף באופן חולני; שיחזיר את המפתחות.
זה היה צריך לקרות כבר לפני שלוש שנים, כשפורסמו התחקירים הראשונים על מעלליו כאן וב"הארץ"; זה היה צריך לקרות אחרי מעצרו לפני כשנתיים והמלצת המשטרה להעמידו לדין; זה היה צריך לקרות כשנחשף בקלונו פעם אחר פעם במישור הציבורי.
וזה צריך היה לקרות כאמור אתמול, כשהתובעים בתיק, יוסי קורצברג ורותם נוימן־וסרמן, הגישו נגדו כתב אישום.
וזה לא קרה.
• • •
זה לא קרה כי לווסרמן קשה להיפרד מקרן השפע; מכיסא השררה המרופד בטובות הנאה; מקופת המורים שהפכה לבנקומט הפרטי שלו; מהנסיעות מסביב לעולם לכנסים שונים ומשונים, מלווה במתורגמנים; מחותמות הגומי שלו בהנהלה הרגילה והמצומצמת - ובעיקר: מהכוח להשפיל ולהעליב פקידים ופקידות, מזכירי ומזכירות סניפים, התלויים בחסדיו.
אוי, כמה שהוא אהב לעשות זאת. כמה שהרודן אהב להתעלל בחלשים - לדרוך עליהם, לרמוס אותם, לאיים עליהם. להשחיר אותם ולסכסך בינם לבין חבריהם.
אתמול הקורבנות זקפו ראש, חשו הקלה, נשמו לרווחה. אתמול שמחת החיים והחיוכים שבו אל פניהם. אתמול עשרות מהם פתחו בקבוקי משקה, הביאו עוגיות, והרימו כוסית "לחיים": "ברוך שפטרנו".
עכשיו דורשים חברי הנהלה מווסרמן להתפטר - אבל הוא, נכון לאתמול, לא מאותת שיש לו כוונה לעשות זאת. כמו שאני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת מכירים אותו - הוא עשוי לדרוש תנאי פרישה מפליגים, לבקש דמי הסתגלות של חצי שנה לפחות, להציג תנאים שלמוסד ציבורי אסור להיענות להם.
כאן אגב יהיה המבחן של החברים שאזרו עוז באיחור לקום עליו. כאן יהיה עליהם לומר לו קטגורית לא, לא, לא. יותר מזאת: יהיה עליהם להפנות לו עורף ולהבהיר לו שיגיע היום שבו יידרש להחזיר כספים שלא היו שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו