קובה שלי

הייתי שם. בקובה. רגע לפני שאנשי מקדונלד'ס וקאנטקי פרייד צ'יקן הקפיטליסטיים הורשו להיכנס פנימה עקב חידוש היחסים עם ארצות הברית.

חודש של מוסיקה יצרית, שיעורי ריקוד על הגגות עם מקומיים בגופיות בלות, עבור 5 דולר לשעה. מקצבים אפריקניים של רומבה, סלסה וטנגו בכל קרן רחוב. צעירות מקומיות בלבוש צבעוני מתנפנף יושבות בבתי קפה ובברים במלונות הוואנה, כדי לצוד עשיר שישבח להן את החיים. התאהבתי. אבל אפילו זה לא סילק ממני את התחושה המטרידה שתקפה אותי בשדה התעופה אל מול העיניים הבוחנות של קסטרו שניבטו אלי בתצלומים הגדולים שהיו שם וכמו זעקו "ברוכים הבאים למדינה המדכאת חופש, עוקבת אחר אזרחיה כמו גם אחר תייריה". וכמו לחזק, הכלבים השחורים האימתניים עמדו שם. כמו מגויסים לדגל.

יצאתי החוצה. כמו במנהרת הזמן, נחיתה רכה היישר אל שנות ה–50  של המאה העשרים. נתקלתי בעם אופטימי שכלפי חוץ לפחות חי במקצב אחר מהשילטון. בשמחה פנימית חסרת גבולות. מדבקת.

הנשים הקובניות היו עבורי הכי יפות והכי זקופות ואצילות בנשים שראיתי אי פעם. התאהבתי בפשטות שבהן, התאהבתי במגע האנשים החמים שמסביב, בילדים הקטנים, כמו גם המבוגרים, שבכל הזדמנות הקיפו תייר מזדמן וביקשו עטים או סבונים, צרכי הגיינה ותרופות. כל מה שרק יש באמתחתי. התאהבתי בריח האוכל, בתחושת "השכונה" של פעם, ובערבים הלוהטים בהם כולם יצאו החוצה להצטנן, כי אין מזגנים בבתים. יושבים על שרפרפים קטנים, כסאות פלסטיק, כל אחד מוציא מהמיטב שבביתו, מוסיקה חושנית באויר, ילדות קטנות מקורזלות שיער, רובן כהות עור, רוקדות בכניסות לבתים הקטנים הישנים. צפוף בפנים אך מרווח מאוד בלב.

באחת הפעמים אף עמדתי עם צלוחית בתור של השכנים לקבל מנת מרק מתוך סיר ענק שהיה מונח על שולחן מתקפל בחוץ. הכל בחוץ. ברחוב. והביחד הזה היה כיף. זר שוכח שהוא זר, ומרגיש כחלק מהמשפחה.

כך זה היה. עד שהעזתי לשאול על קסטרו.

ואז - פחד בעיניים, מישהו הזדרז לסמן לי לשתוק. אף אחד לא העז לומר את צמד המילים – פידל קסטרו. תמיד זה היה סימון של משיכה עם היד כלפי מטה של זקן דימוני. אם כבר אמרו משהו – זה היה כרמז. ולא משנה שקסטרו לא נראה מזה שנים רבות ושאחיו ראול כיהן כנשיא. אף אחד לא חלם לאוורר את הפחדים. זה היה עמוק מדי וחזק מידי להתמודדות. 

אחר כך זה הגיע, בארבע עיניים, בשקט. בתוך בית כזה או אחר. הראשונים להעז היו הצעירים, חלקם לא חוו את מלוא עוצמת הדיקטטורה של קסטרו - ביניהם אמנים, סטודנטים, או בעלי משרה רשמית כזו או אחרת שהממשלה אישרה להם לצאת לפרק זמן מוגבל. אך הם ידעו שהם חייבים לחזור לקובה, בחזרה. אחרת, דינם כעריקים שבגדו במולדת, וככאלו, מי שמשלמים המחיר הם בני משפחתן שנותרו מאחור. היו גם את אלה שסיפרו לי על מאסרים בני מספר חודשים ויותר, ענישות, לחצים שגבלו בעינויים.

המגבלות על החירות וחופש המידע חמורות ביותר למי שלא היה מורשה, ודמיוניות לאוזן זרה. שימוש באינטרנט למשל, לאלה שלא עסקו בתיירות גרר אחריו מאסר בן שלושה חודשים. אחד מהם סיפר לי שהוא וחבריו ניסו לברוח עם סירה במטרה להגיע למיאמי, נתפסו לאחר שאחד המבריחים שסייע להם הלשין. התוצאה כמה חודשים טובים בכלא בתת תנאים.

קובה הצבעונית, מלאת החיים והתענוגות – הארץ בה אין רעב, כי מי שרעב יכול תמיד לקבל תלושים בדומה לתקופת הצנע שהייתה אז בישראל, לרכישה במכולת השכונתית שתמיד דלה במצרכים ועם מדפים שכמעט כולם ריקים. 

אחת מהמדינות הבודדות בעולם שמתעקשת להישאר קומוניסטית, לפחות כל עוד קסטרו היה חי – מטעה בחמימות שבה. היא דואגת לך עוד בטרם נולדת ועד יומך האחרון. מעניקה לך חינוך, תרבות, לימודים אקדמאים וגם דואגת לעבודה בהמשך. במשכורת אבסורדית. רפואה חינם לכל אבל למרבה הפרדוקס, תרופות אין בנמצא. כך שהם נאלצים לרכוש מכיסם הפרטי, לשנורר, או להיות תלוי בחסדי שמיים. נשים בהיריון מטופלות במועדונים מיוחדים שדואגים לאישה ההרה עד לאחר לידתה.

היא נותנת לך הכל. ומצד שני, לוקחת ממך את היקר מכל – את חירותך.

בשקט, הם יגלו לזר קשוב, שלא העז לחשוף שהוא עיתונאי, שהם מוכנים לוותר על הדברים שנותנן להם המדינה בחינם לטובת חופש הבחירה והחירות. את מה שקובה של קסטרו לא נתנה להם מעולם.

קסטרו מת. ושאלת מיליון הדולר - מה יהיה עכשיו? האם קובה תפתח לעולם ואזרחיה ייהנו מחירות עקב חידוש היחסים עם ארצות הברית שהחל עם הנהגתו של אובמה? או שהתהליך ייעצר ואף ילך אחורה תחת ממשלו החדש של טראמפ?

ימים יגידו.     

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו