"אם בבוקר השמיים אדומים, זוהי אזהרה לימאים", כך אומר חלקו של פתגם מפורסם (בתרגום חופשי) בעולם הימאות. ובתחום הכלכלי אנחנו נכנסים לתקופה שבה השמיים הולכים ומאדימים כבר מעלות השחר. הרמזים מגיעים מכמה כיוונים, ואם יש שקט צריך לקחת אותו בעירבון מוגבל.
מי שמדפיס את הכסף בארה"ב וקובע את גובה הריבית הוא הבנק המרכזי – הבנק הפדרלי. סגן יו"ר הבנק הפדרלי, פרופ' סטנלי פישר, שמוכר לכל ישראלי מכהונתו בתור נגיד בנק ישראל, הזהיר מוקדם יותר השבוע מפני ההשלכות של משטר הריביות הנמוכות. בנאום קלאסי של נגידי בנקים מרכזיים, שבו יש לא מעט מונחים מרוככים ומעט מנופחים, רמז פישר שאנחנו מגיעים לנקודה שבה הריביות האפסיות בארה"ב עלולות להוביל לזעזועים בכלכלה העולמית. דברים אלה מגיעים מעט בניגוד לדברי הנגידה של ארה"ב, ג'נט ילן, כמה ימים קודם לכן, שאמרה שייתכן שיהיה צורך בניהול "כלכלה בלחץ גבוה", שמשמעותה – המשך קיום הריביות האפסיות.
מה שברור הוא שאנחנו נקלעים למלכוד הנגידים, מצב שבו כלכלת יפן נמצאת כבר כמה עשורים. הריביות הנמוכות מפסיקות לעבוד באיזשהו שלב, ויתרה מכך, כמו כלי מטבח שחוקים הן מגבילות את יכולתו של הטבח לבשל מתכון חדש דווקא כשהרעב גובר. ובמילים אחרות: אם יפציע משבר כלכלי חדש, לא יהיה אפשר להוריד את הריבית.
הנגידים שגררו את העולם לעידן של ריביות אפסיות, עשו זאת בסביבה של לחצים פוליטיים כבירים, וכעת יש כמה סכנות שאורבות לכלכלה הגלובלית. שוק איגרות החוב הממשלתיות מנופח להחריד. לממשלת ארה"ב יש עודף חובות עצום של קרוב ל־20 טריליון דולר, שנובע מהדפסת הכסף המאסיבית וגם חגיגת בזבוזים שמטרתה היתה "לעודד את הכלכלה".
האיחוד האירופי עמוק בעידן של ריביות אפסיות, ובעצם שליליות. וגם אנחנו בישראל הקטנה עם ריבית רצפה שניפחה כאן את מחירי הדיור והפכה אותם למשחק פירמידה מסוכן למערכת הבנקאית עם דור שלם שמשלם את המחיר.
סיכון נוסף מגיע מהאינפלציה, שעד עכשיו נכבשה ולא התפרצה. בין השאר, הודות לקריסת מחירי הנפט בשנה החולפת. אבל ירידה מההר באופניים לא שקולה לרכיבה חזרה אל הפיסגה. רוצה לומר שמהרגע שהעולם התרגל למחירי נפט נמוכים, חזרה לרמות היסטוריות גבוהות יותר, וכך גם בסחורות אחרות, עלולה להקפיץ את המחירים ועקב כך לזעזע ולתקוע את הכלכלות.
אם לא די בכך, מסתמן שהמערכת הפוליטית, הגועשת לקראת הבחירות, מעוררת לחץ נוסף כנראה על הנגידים שלא לבצע מהלכים של העלאת הריבית עד לאחר מועד בחירת הנשיא. שהרי הממשל הדמוקרטי מייחל לבחירה המועמדת שלו, ואיש לא רוצה לקלקל את ה"מסיבה" או לחבל לה בסיכויים. אך זה מגביר מלאכותית את הלחץ הקיים ממילא, ורק מעצים את החשש שיש כאן ניסיון של טיוח כלכלי, שעלול להתפוצץ בהמשך – לא משנה מי המועמד שייבחר.
העלאה של הריבית היא דבר כואב, אבל אי העלאה מלאכותית מסוכנת עוד יותר לתהליך ההתאוששות הקופצני והמסוכן. אז איך יוצאים מ"מלכודת הנגידים"? כנראה, למרבה הצער, דרך משבר חדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו