שילוב מסוכן: אידיאולוגיה והסתה ברשת

פלשתיני ממזרח ירושלים, שאיבד את שני בניו בפיגועים נגד ישראלים, התבקש על ידי הרש"פ לרשום את מקצועותיהם כדי לזכות בגמול כספי. ליד שמו של הראשון, שהתאבד בבית קפה ישראלי בשנת 2000, כתב "עובד ניקיון". ליד השם השני, ש"נוטרל" לאחרונה על ידי כוח מג"ב בירושלים, כתב "עובד היי־טק". וזה בדיוק ההבדל. הראשון הגיע לזירת המוות בסינר ובמגפיים. השני צעד אל מותו היישר ממקלדת המחשב.

"אל תמתין לקבלת הוראות מאיש זה או אחר, קבל את ההחלטה בעצמך. צא לרחובות העיר, צא להתעמת, זה היום שלך, גיבור". כך, בשפה פשוטה, קולחת ובגובה העיניים, משכנעת מערכת ההסתה הפלשתינית ברשתות החברתיות אלפי צעירים ממזרח ירושלים להפוך את העיר לשדה קרב. והם נענים עד כדי נכונות למות כ"שאהידים".

ליד מקלדת התעמולה הפלשתינית יושבים מומחים המיטיבים להמחיש את רצונם. הם טווים את מזימתם במיומנות רבה ומגיעים אל נבכי ליבו של הצעיר הפלשתיני בדרכים שונות. ברשתות מככבים קליפים מגוונים. בפשוטים נמצא את מסגד אל־אקצא - כוכב ראשי כמעט בכל מיצג, ואימאם הקורא מתוך מסגד עזתי: "דקור! דקור! עד אין סוף!" או שייח' המקריא מתוך מדריך כתוב את פירוט המקומות היותר פגיעים בגוף. המתוחכמים יותר משלבים את מיטב אשליות המדיה שקל ליפול ברשתן. הוויכוח אם קיימת זיקה בין ההסתה ברשתות החברתיות הערביות לביצוע פעולות אלימות בשטח כבר לא רלוונטי. מחקרים שנעשו בעקבות תפקידן של הרשתות הללו בייזום, בהובלה ובשליטה על אירועי "האביב הערבי", הראו כי לרשתות היה חלק מכריע בהתרחשויות במזרח התיכון. ואמנם עם פרוץ האירועים האלימים בירושלים לפני כשנה ("אינתיפאדת הבודדים") אובחנו הפנמה ויישום של פעולת הרשתות הערביות גם בקרב הציבור הפלשתיני. פעילי טרור ממזרח ירושלים ומעזה ראו מה שעשו הרשתות החברתיות בתוניסיה, במצרים ובלוב, והחליטו לחקותם. לצערנו, התלמידים עלו על מלמדיהם. ליכולת של אמצעי התעמולה הפלשתיניים להעביר את מסרי השטנה האכזריים ביותר, במהירות הרבה ביותר וליצור מוקדי זעם מיידיים שיתורגמו לפעולות איבה אלימות בשטח, אין כמעט מתחרים. בקצה של כל פעולה כזו יש הרוגים, ולעיתים, כפי שכבר ראינו, הרוגים צעירים מאוד.

מי ששואל מדוע אין ההורים הפלשתינים מונעים מילדיהם את המעשים הנמהרים, איחר את הרכבת. זה לא קורה מאותה סיבה שבאינתיפאדת אל־אקצא (2000) התאבדו עשרות צעירים בפיגועי התאבדות באוטובוסים, בבתי קפה ובמסעדות "רק כדי להרוג יהודים". זה לא קורה משום שבאינתיפאדה הראשונה (1987) הפכו הילדים למפקדי ה"ניצים השחורים" ו"לנשרים האדומים" תוך שהם בועטים בהוריהם, במוריהם, במוחתארים ובזקני החמולה. להוריהם של "הגנרלים של הרחוב" בני ה־15 אז קראו אש"ף וחמאס. לאביו החדש של הילד הפלשתיני של היום קוראים טוויטר ולאמו החדשה קוראים פייסבוק. שילוב קטלני של הסתה פרועה ומתוחכמת עם צרכנים נלהבים חדורי אידיאולוגיה לאומנית שגם המוות אינו מפחידם, מחייב חשיבה והערכה מחודשת לגבי הטיפול המניעתי והענישתי.