מה אבקש ביום הכיפורים

כשעזבנו את ההר שקעתי בדיכאון, קמלתי מחיות: אם לא אהיה מתנחלת, מה אהיה • בשבוע הבא, כשאעמוד מול בורא עולם, ארצה שיאיר את תפקידי החדש בממלכתו, שלא אפספס את המטרה שלכבודה שוגרתי לעולם

1באמצע החורף, כשהחלטנו לעבור דירה מההתנחלות, הלכה נפשי והתרוקנה. עד אז ידעתי מהי "האות שלי בספר התורה", מהו הייעוד, והתקדמתי אליו, מבצעת מה שאפשר. והנה אני עוזבת את ייעודי הוותיק בלי שידעתי מהו החדש, אם בכלל יהיה כזה.

פעם, בסמינר בחו"ל, כשהמשתתפים התבקשו להציג את עצמם בסבב, אמרתי ששמי אמילי ושאני מתנחלת. רק אחר כך הוספתי את שאר התארים. היו לי דגל ושליחות ומשמעות, והם נכרכו בחיי האישיים והמקצועיים והעבירו אותי מספסל לספסל. כשהחלטנו (מטעמים של נוחות, אי־התאמה דתית, מחסור בחינוך פתוח) לעזוב את ההר - הרגשתי בבת אחת חלולה, קלה מאוד, ריקה עד כדי ריחוף. על עיניי, שבדרך כלל נצצו משמחה ומיצירה, התלבש ענן אפור. רפואית, שקעתי בדיכאון. קמלתי מחיות. ציר חיי הוחלף: אם לא אהיה עוד מתנחלת, מה אהיה.

לכל אדם משימת חיים אחת, מיוחדת, שלשמה הגיע לעולם. 600 אלף נפש עמדו בהר סיני וקיבלו תורה שבה 600 אלף אותיות. לא לדעת מהי האות שלך הוא מתכון לעיניים אפורות. זוהי הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל: אדם בעל משמעות מסוגל לעבור דרך קירות. לדעת את ייעודך בתוך הסבך הגדול זה לחיות.

ביום הכיפורים אנחנו מתוודים על חטאים. מהם חטאים? הרבנית ימימה מזרחי אומרת יפה שחטא הוא פספוס, החמצה; חטא מלשון החטאת מטרה. אתה חוטא כשהתדר שלך לא מכוונן נכון. כשאתה לא צועד בדרך ליעד שהוא שלך. כשהחיצים מחטיאים את העיגול המדויק.

ביום הכיפורים הזה, כשאעמוד מול בורא עולם, אבקש ממנו להאיר את התפקיד החדש שלי בממלכה שלו. גם לדעת את קוטן תפקידי, לא להשתלט על סמכויות שאינן בתחומי, לא לגזול ממישהו אחר את המקום שלו, וגם לא לחטוא - לא לפספס את המטרה שלכבודה שוגרתי לזה העולם, הקשה והנהדר. ושאזכה לקיים את השליחות במלואה.

2שנה לגל הטרור שבו הטורף האיסלאמי שפך דמיהם של נשים, ילדים ואנשים זכים ותמימים. הר חברון הפך ליודפת של ימינו. ברחוב הבטנו לאחור, מבוהלים מעלה ברוח.

אלמלא הייתי מחזיקה ביד את גזיר העיתון מלפני שנה, לא הייתי מאמינה לידיעה שכזאת: אחרי שנרצחו הרב נחמיה לביא ואהרון בנט בדרך לכותל, הורה נשיא מועצת החכמים של ש"ס, הרב שלום כהן, לבטל את השתתפות נציגי ש"ס בסיור בעיר העתיקה משום "התגרות באומות".

"יש עניין של 'לא תתגר בם מלחמה', שלא להתגרות באומות. זו לא דרכנו", צוטט הרב באתר בחדרי חרדים. בעקבות הוראתו, גם חברי סיעת יהדות התורה ביטלו את השתתפותם בסיור. אני מבינה שמדובר בגישה חרדית קלאסית, אבל אחרי שהורים לילדים נרצחו בלב ירושלים - האם הצהרה כי סיור נציגי ציבור היא "התגרות" אינה מסכנת יותר את העוברים ושבים בעיר העתיקה? ובכלל, האם יש נכאות רוח גדולה מזו?

הרעיון שלא להגיע לירושלים כדי לא לעצבן את הערבים הוא חלק מקונספציה שלמה, יהודית־גלותית בעיקרה, שקיבלה גם הסכם וגם פרס בסקנדינביה. קונספציית אוסלו אומרת שאם זרקו עליך אבן - תמגן את המכונית. אם יידו בקבוק תבערה - סע עם שכפ"ץ. פיגועים בכביש? סלול כביש עוקף. פלשתינים מתנכלים לחיילים? הוצא את צה"ל מלב האירועים והשג שקט זמני, שקרי. ואם הטרור נוגס משפחות שלמות - הרוס חבל ארץ פורח ותן לרשעים לרקוד על גגות בתי הכנסת השרופים.

בשטוקהולם, לא רחוק מאוסלו, שם קיבלו האוסלואידים פרס נובל, הונהגו לאחרונה זמני רחצה נפרדים לנשים ולגברים בבריכות השחייה הציבוריות. זאת בעקבות תלונות מנשים על הטרדות מיניות בבריכות ומחוץ למלתחות (הטרדות המיוחסות, הס, לאוכלוסיית המהגרים). רעיון זה הוא הלבנה של בריונות מינית. בדיוק כמו תגובת הרב כהן. אסור לנו להתגרות באומות. אסור לנשים להתגרות בגברים. לא מתמודדים עם הצרעה אלא מתמגנים מולה, מהלכים בדומייה, בעקבים מורמים, מסביב ל"בעיה".

מי שנוסע בשטחים בשנה האחרונה נתקל בקוביות בטון צהובות, במרווחים של כמה מאות מטרים, שמסמנות באות ובמספר את המיקום המדויק של הנוסע. הכיעור הסביבתי הזה נועד להקל בדיווח המיקום במקרה של פיגוע טרור. נכון, יש חשיבות מכרעת לזמן שנדרש לצבא ולכוחות ההצלה להגיע, אבל אם בקוביות צהובות תקוותנו - אבוי.

3את שמי השנה החדשה במצעד גלגלצ האיר ה"זמר" דדי דדון, יצירות כמו "מסיבה בחיפה" ו"סלסולים" דורגו למעלה, ופני העם חפו. התגובות המרירות לא היו גזעניות: הן שאלו, בצדק, מדוע המדרגים (הצעירים) לא בחרו לחנים מורכבים יותר, או מילים שמשנות אדם. התשובה היא שהם לא מכירים כאלה.

כשאנחנו יוצאים לנסיעה ארוכה או לחופשה משפחתית מופעל כלל דיקטטורי שנובע מהעובדה שאנחנו ילדנו אותם ולא הם ילדו אותנו. על כל שיר שהילדים בוחרים לשמוע - ההורים בוחרים חמישה. כך על כל סטטיק ותבורי הם יקבלו שני שירים של החלונות הגבוהים, אחד ארקדי דוכין ופעמיים אריק איינשטיין. על כל אגם בוחבוט הם יזמזמו כוורת, יהודית רביץ, סחרוף, ושניים מאיר אריאל.

הברירה אינה עדתית (נתתי להם חמישה עפרה חזה בתמורה לדודו אהרון), אלא קלאסיקות שמחזיקות ראש כבר יותר מעשור־שניים. אני האחרונה שיכולה להגיד משהו על חינוך מוסיקלי, זה לא שההעשרה הביתית כוללת בטהובן, אבל אם תפסתי את הילדים שלי, נורמליים לגמרי, שרים את "יחזקאל" תוך כדי משחק - עשיתי את שלי. הם יאכלו את מה שנאכיל אותם.

4השבוע קראתי סרט. יציאתו לאור של רומן גרפי בעברית היא אירוע נדיר. "יודיסאה" של המאייר ובורא האגדות שי צ'רקה הוא קולנוע הפרוש על פני 123 עמודים. לא קומיקס, במשמעות המתכוונת לגיבורי־על וקהל יעד צעיר, כי אם נובלה מאוירת למבוגרים. הספר מגולל את מסעו של פרופסור יהודי מפולין בשואה. אפשר לקרוא אותו פעמים רבות, ולפחות פעמיים: פעם כדי לנוע עם העלילה, ופעם כדי לשים לב לאיורים. בין שהסיפור היה באמת או משל היה, את השואה יש לספר ללא סוף, בכל מדיום אפשרי.