דרך האבות: בין חוק, משפט וריאליזם פוליטי

במציאות המורכבת של מדינת ישראל יש להבין את ההתנהלות המדינית הסמויה לצד זו הרשמית • מסיבה זו עתיד המאחזים ביהודה ושומרון ובכלל צריך להיות מוכרע באורח פוליטי - ולא בערכאות המשפטיות

מאז התקבלה החלטת בית המשפט העליון להרוס בתי קבע במאחז דרך האבות, אוחז בי עצב כבד. "יש שופטים בירושלים", הכריז ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל, ואיני בא לפגוע בכבוד בית המשפט - אבל מותר להסביר את מקור המצוקה שהחלטה זו מעוררת. ראשית יש להסביר לעם ישראל מהו "מאחז בלתי חוקי" ומה גורם לו להיות "בלתי חוקי", כיוון שכשמעשה מוכרז בלתי חוקי, עַם ישראל, שביסודו הוא שומר חוק, נוטה להסתייג ממנו. 

ובכן, בכל הקשור למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, מראשיתו הוא היה כרוך בקשיים רבים, ובכלל זה קשיי הסדרה סטטוטוריים. דו"ח טליה ששון ידוע כמסמך ההפללה לאי־חוקיות המאחזים שנבנו ביהודה ובשומרון. המחלוקת החשובה עם עורכת הדין ששון אינה נובעת רק משאלת ההסתייגות או האהדה למפעל המאחזים, היא הולכת רחוק יותר ומגיעה לכדי מחלוקת תפיסתית עקרונית לגבי עצם הציפיות מהתנהלותה של "המדינה המתוקנת". 

זו אינה רק מחלוקת משפטית ערכית, אלא מחלוקת בתפיסות יסוד במדע המדינה. גם אני מעוניין בתהליכי ממשל תקינים. אלא שדרכינו נפרדות בשאלת היסוד, האם ניתן לדרוש מהתנהלות שלטונית להתנהל רק בתהליכים גלויים ומושלמים מבחינת הנוהל התקין. הדו"ח שלה מצביע על אי הלימה בין הכרזתו הפומבית של ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל על מחויבות להפסקת בניית התנחלויות, לבין התנהלות סמויה שבה נבנו, בהכוונתו, מאחזים שבהם תמך משרדו. 

לפנינו שאלה בסיסית - כיצד ראוי למדינה מתוקנת להתנהל? האם מותר לה להתנהל בעורמה ולקיים במקביל שתי מגמות סותרות, אחת גלויה ואחרת סמויה? האחת "מעל השולחן" והאחרת "מתחת לשולחן", מתחת לרדאר. 

המחלוקת כאן נוגעת לעצם האידיאל של מדינה מתוקנת. מבחינתה התנהלות כפולה מעין זו פסולה. מבחינתי התנהלות כזו נדרשת ולכן גם ראויה, באשר היא מבטאת את כורח החיים השלטוניים, כפי שהם בעולמנו המורכב. אין מדינה יכולה לנהל ענייניה באופן אפקטיבי כשהיא מתנהלת רק במימד הגלוי. מימדי פעולה שלטונית המתנהלים מתחת לרדאר הם כורח שלטוני לגיטימי. כך נהוג במתוקנות שבמדינות.

יותר מממשלה אחת, גם בין מדינות אירופה, מנהלות כלפי מדינת ישראל מדיניות מסתייגת במימד הגלוי, ובמקביל, במימד הסמוי; בשיתופי הפעולה בין ארגוני המודיעין החשאיים מנוהלת הלכה למעשה מדיניות אחרת. משחק כפול הוא שם המשחק. ועוד דוגמה: מדינות אירופה אינן רשאיות לפעול לטובת הפלשתינים בשטחי יו"ש באמצעות כוחות צבא גלויים, אולם עשרות ארגונים אזרחיים, בדגלי מאבק לזכויות אדם, פועלים שם בתמיכתן ובהכוונתן הישירה. 

היגיון זה מוביל לכך שמה שלא ניתן לעשות "מעל השולחן", מושלם במימד הסמוי, ללא חתימת אחריות ישירה. כך היה גם היגיון פעולתו של שרון ז"ל: מתוך הכרת כורח הלחץ הבינלאומי הוא נאלץ להכריז בפומבי על אי־בניית התנחלויות, אך במקביל ביקש דרך פעולה משלימה במימד הסמוי. זו תמצית ההיגיון שמסביר כיצד יישובים שנבנו בהכוונתו הישירה נותרו בהגדרתם הסטטוטורית "בלתי חוקיים".

 

שאלת יסוד קיומית

התכחשות מומחי המינהל התקין לסבך המורכבויות שבו מתנהל מפעל ההתיישבות, אינו מצטמצם רק לשטחי יו"ש. התיישבות הבודדים בנגב סובלת מקשיים סטטוטוריים דומים. במשך שנים פעלה פרקליטות מחוז הדרום נגד מפעל זה. על פי החוק והנוהל התקין, האדמה היתה אמורה להינתן למתיישב בחוות הבודדים, במכרז פתוח בשוויון מלא לכל אזרח. בפועל המתיישבים קיבלו את הקרקע ללא מכרז. לפיכך דרשו בפרקליטות המדינה לעקור את המתיישבים, גם אם יש בידיהם חזקה בת יותר מ־15 שנה, להשיב את הקרקע למינהל מקרקעי ישראל ולקיים מכרז תקין. 

שאלתי פרקליטה בכירה במחוז הדרום, מה יקרה אם במכרז, הפתוח למרבה במחיר, יזכו הבדואים ברוב החוות? היא ענתה: "זאת הפרוצדורה". שאלתי: "פרוצדורה לפני מהות?" אמרה: "בדיוק כך". יש להניח כי עצם המינהל התקין, באופן שבו הוא מתפרש בידי בעלי הסמכות, הוא המהות. אפשר להסביר שימי "חומה ומגדל" חלפו, ומרגע שהוקמה המדינה ראוי להתנהל אחרת, אלא שהמרחב אינו ממתין להסדרה החוקית. עד להשלמת תהליכים תכנוניים סדורים, האורכים כידוע שנים ארוכות, מישהו אחר משתלט. כך הם חיינו בישראל. 

לגופו של עניין, במה שקשור למאחז דרך האבות, מיותר להסביר שממש לא מדובר רק בשאלת סכסוך קרקעות והכרעת משפט על זכויות קניין. מדובר במאבק לאומי בין שני לאומים על רצף האחיזה במרחב. כך גם בגוש עציון, שיישוביו מפרידים בין חברון לבית לחם, קוטעים את אפשרותו של מרחב פלשתיני רציף מחברון לירושלים. על כך נאבקים: מי ימצא עצמו מבודד ומכותר ומי יצליח לייצר רצף מרחבי. 

תמונת מצב זו והיגיון זה מובנים היטב לפלשתינים ולנציגי האיחוד האירופי ולאמריקנים, הדורשים מממשלת ישראל את שימור הקפאת הבנייה. בהיגיון זה נבנה מאחז דרך האבות בעיצומם של ימי הלחימה בשנת 2001, ככורח ביטחוני, בימים שבהם הדרך מגוש עציון לירושלים גבתה קורבנות. האם בלתי סביר לצפות משופטי בג"ץ להתחשב גם בהיבטים אלה, במיוחד כאשר נציגי המדינה מבקשים מבית המשפט לאפשר להביא את העניין הקנייני העומד לדיון לידי הסדרה? נוהגים לחזור ולהדגיש למקבלי החלטות את הכורח בהבנת מגבלות הכוח. האם אין מן ההכרח להביא בחשבון גם את מגבלות כוחם של כוחות הביטחון באופן שבו הם מושלכים שוב ושוב לפעולה כנגד אחיהם בהריסת בתיהם? 

הכרעה משפטית בעצם מהותה תלויה בשיקול דעת, הכרוך תמיד בהכוונה ערכית אישית. השופט חשין כתב: "כל שופט הוא לעצמו והכרעתו משוכה מליבו שלו ומצפונו שלו". המחלוקת בין דו"ח עו"ד ששון, בגישתה להבנת מעמדה המשפטי של ההתיישבות היהודית ביו"ש, לבין דו"ח השופט אדמונד לוי, אינה רק מחלוקת מקצועית בין משפטנים. היא כרוכה גם במחלוקת ערכית בשאלת זכותנו על חבל ארץ זה. מותר לצפות שסוגיה ערכית שכזו, בהיותה שאלת יסוד קיומית לעתידנו, תוכרע באורח פוליטי דמוקרטי ולא בערכאות משפטיות. 

 

• הכותב הוא עמית מחקר במרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו