הבלוף שנקרא "ליגת האלופות"

1. היסטוריה פיקנטית נרשמה בכדורגל האירופי בסוף השבוע, כשאסטון וילה ונוטינגהאם פורסט סיימו ביניהן ב־2:2 ביום ראשון. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה שתי קבוצות שהיו אלופות אירופה נפגשו למשחק ליגה שלא בליגה העליונה. תזכורת כמעט דמיונית לתקופה אחרת, שבה תנאי המשחק הכלכליים יצרו תחרות בין הרבה מועדונים ומדינות. בשנות ה־70 וה־80 שיחקו את הגמר האירופי לא רק מועדונים אנגליים קטנים יותר, אלא גם קבוצות מיוון, משבדיה, מבלגיה, מרומניה ומיוגוסלביה, שלא לדבר על צרפת, הולנד ופורטוגל.

בעשור האחרון לא רק שארבע מדינות בלבד זכו בגביע, הן גם שלחו 39 מ־40 קבוצות לחצי הגמר. אבל גם להזכיר ארבע מדינות זו קצת פיקציה, מכיוון שיותר משלושת רבעי משתתפות חצי הגמר בעשר השנים האחרונות באות משתי מדינות - ספרד (17) ואנגליה (14).

2. התופעה היא לא רק השתלטות מדינות, אלא הידרדרות התחרות בתוכן. גם בעשור לפני כן היתה דומיננטיות של ארבע מדינות חצי הגמר, אבל היא כללה גם את ויאריאל, לה קורוניה, ולנסיה, לידס, לברקוזן, מונאקו ונאנט. צרפת, פורטוגל, אוקראינה, הולנד ויוון עדיין יוצגו בחצי הגמר. בעשר שנים שבהן לכאורה נקטו צעדים, שיכנעו את המדינות הקטנות להצביע למישל פלאטיני לנשיאות אופ"א כדי לקבל ייצוג סמלי מדי כמה שנים בצ'מפיונס ויישמו לכאורה פייר פליי פיננסי - התחרות הלכה ונעלמה.

3. המצב בצ'מפיונס הוא לא תוצאה של אי השוויון בכדורגל אלא להפך - ליגת האלופות היא גורם מרכזי לאי השוויון. בארבע השנים האחרונות היתה לצרפת, לאיטליה ולגרמניה אלופה אחת בלבד. כספי ליגת האלופות הישירים מאפשרים לקבוצה אחת לקבע את כוחה. הכספים הלא ישירים מגדילים את אי השוויון, ובמקביל יצרו תופעה אחרת: קבוצות שמסמנות כמטרה מקום רביעי. כלכלית זה נכון יותר.

הפאנלים באולפנים של בעלי הזכויות יגידו שזה מה שהציבור רוצה, אבל מספרים מראים שלא. יש קצת גידול בהכנסות, אבל הכנסות הפרמייר ליג, שבגלל תקנון פנימי מקיימת שוויון כלכלי גדול, גדלות בקצב מהיר בהרבה מהכנסות ליגת האלופות.

הציבור מתפעל אמנם משיאי ההבקעה בצ'מפיונס שמרוסקים בכל שנה מחדש על ידי רונאלדו, אבל בשלב מסוים הוא מבין שזה בלוף, משום שהוא מבקיע אותם מול יריבות בלי תקציב. צופים רוצים לראות כדורגל עם סיכוי לשתי הקבוצות, מפעל עם יותר משלוש־ארבע מדינות ויותר מחמש־שש קבוצות מתחלפות.