כמו בריטואל קבוע, עקר וחסר תוחלת, שרי החוץ של רוסיה ושל ארה"ב הכריזו, בפעם המי יודע כמה, על השגת הסכם לסיומה של המלחמה המשתוללת בסוריה. צעד ראשון בהסכם זה הוא הפסקת אש בין הצדדים הלוחמים, האמורה להיכנס לתוקף כבר ביום שני הקרוב.
מבט אל פרטי ההסכם מגלה עם זאת הסכם ריק מתוכן שהסיכוי ליישמו שואף לאפס. ראשית, ההסכם אינו כולל חלק גדול ממחנה המורדים ובראשו דאעש וחזית א־נוסרה, ויש להניח כי המשטר הסורי ימהר להפר אותו בטענה כי הוא נלחם נגד קבוצות מורדים רדיקליות אלו. אחרי הכל, חזית א־נוסרה פועלת בשיתוף פעולה ובסמיכות לקבוצות מורדים מתונות הכלולות דווקא בהסכם. שנית, ההסכם אינו כולל שום מתווה או צעדים מעשיים כדי להניע ולקדם תהליך מדיני, וממילא אין בו כדי שיאפשר לגשר על הפער בין דרישות המורדים, ואגב גם בין רצון הקהילייה הבינלאומית ובראשה וושינגטון לסלק את בשאר אסד מן השלטון לבין הרצון הרוסי להותירו על כיסאו.
ומעבר לכל זה, לאיש מן הצדדים הלוחמים בסוריה אין כל אינטרס בהסדר. בראש ובראשונה אמורים הדברים באסד, המשוכנע כי הזמן משחק לטובתו. הרוסים, האיראנים וחיזבאללה, הלוחמים את מלחמתו של אסד, זכו בחודשים האחרונים להישגים לא מבוטלים. כך, לדוגמה בקרב על העיר חאלב, שעליה שבו והטילו מצור, ובכך קירבו את השליט הסורי לניצחון, גם אם לא מלא ומכריע, על מתנגדיו.
החלק החשוב בהסכם הוא הכרזה רוסית־אמריקנית על מאמץ משותף להילחם בטרור. אבל גם כאן לא מסתתר דבר מאחורי המילים הרמות. ארה"ב פועלת ממילא ככל יכולתה נגד דאעש, ובהתחשב בחוסר האמון בין הצדדים ספק אם הרוסים יכולים או רוצים לסייע לה בכך. אחרי הכל, המדינה האיסלאמית אינה מצויה בסדר העדיפויות של הרוסים בסוריה, אלא דווקא ארגוני מורדים מתונים שבהם תומכת ארה"ב, שהרי אלו מהווים איום על שלטונו של אסד במערבה של סוריה.
ההסכם הרוסי־אמריקני הושג בדיוק שלוש שנים לאחר השגתו בספטמבר 2013 של הסכם דומה לפירוקה של סוריה מנשקה הכימי. והנה, רק בשבוע שעבר פורסם בידי האו"ם דו"ח שלפיו במהלך השנה החולפת שב אסר ועשה שימוש נגד מתנגדיו בנשק כימי, שלכאורה אינו מצוי עוד בידיו.
השתיקה האמריקנית נוכח ממצאים אלו היתה מרשימה. היא מעידה כאלף עדים כי הממשל האמריקני להוט להציג בכל מחיר בתקשורת ובפני דעת הקהל מצג של התקדמות לפתרון המשבר הסורי אבל אין לו כל נכונות להטיל את כובד משקלו כדי להבטיח את הצלחתו של המהלך או לפעול נגד מי שינסה להכשילו. אבל אחרי הכל, למה כבר ניתן לצפות נוכח הבלבול ואוזלת היד המאפיינים היום את דרכה של וושינגטון במזרח התיכון.
מנגד הולכת רוסיה ורוכשת לעצמה מעמד של מעצמה מובילה במזרח התיכון. אם יצלח הניסיון הרוסי להפגיש בין רה"מ נתניהו לבין ראש הרשות הפלשתינית אבו מאזן במוסקבה, יהיה בכך משום הוכחה נוספת כי כדי להשיג תוצאות באזור יש לעבור דרך מוסקבה, ולא כבעבר דרך וושינגטון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו