המאבק הכורדי נגד כל הסיכויים

בין 30 ל־40 מיליון כורדים חיים ברחבי המזרח התיכון - מאיראן שבמזרח עד לחופי הים בסוריה שבמערב. אין מדובר בעדה מאוחדת ומלוכדת, ורבים הם ההבדלים הפוליטיים אבל גם התרבותיים המפרידים בין הקהילות הכורדיות באיראן, בטורקיה, בעיראק ובסוריה. ובכל זאת, במאה האחרונה צמחה בקרבם זהות לאומית המאחדת אותם, ובשמה הם מבקשים את זכות ההגדרה העצמית ואף את הזכות לקיים מדינת לאום משל עצמם.

אבל המאה ה־20 עומדת בסימן כישלון מאבקם של הכורדים; דווקא אותה מאה שהיתה עדה לצמיחתן של מדינות מלאכותיות נעדרות שורשים היסטוריים ויצירת עמים יש מאין, דוגמת העם הסורי או העם העיראקי, המתרסקים עתה לרסיסים.

אפשר שגם הכורדים תרמו לכישלונם לזכות במדינה משלהם ובעצמאות, בשל חוסר היכולת לאחד שורות ולהתלכד סביב הנהגה מוסכמת. אבל בה בעת אי אפשר להתעלם מן העובדה שהכורדים אינם זוכים לאותה תמיכה ולאותה תשומת לב תקשורתית בינלאומית, ואפילו לא לאותה אהדה בקרב "החוגים הנאורים" בעולם, המוענקת, למשל, ביד נדיבה לפלשתינים. העולם אינו מתייצב לצד הכורדים, ובעיקר אמורים הדברים במעצמות הגדולות, העושות בהם שימוש לצורך קידום האינטרסים שלהן אבל ברגע האמת זנחו אותם, ויש להניח שגם בעתיד יזנחו את הכורדים לגורלם.

הנה, אפוא, דוגמה למיעוט אתני גדול שאיש אינו יכול להתכחש לייחודו ההיסטורי והתרבותי ובכל זאת, איש בעולם אינו תומך במאבקו לקבל מדינה משלו ואפשר מאוד שגם בעתיד יישאר חלום המדינה הכורדית חלום רחוק בלתי אפשרי למימוש.

בעיראק נאבקו הכורדים שנים רבות בשלטון עריץ, אבל רק בשל קריסתה של המדינה העיראקית הם זכו לכונן לעצמם אוטונומיה. מסגרת אוטונומית זו מתקיימת במידה רבה בזכות רצונה הטוב של וושינגטון, הזקוקה לכורדים בהיותם היסוד הידידותי היחיד שעליו אפשר לסמוך במרחב העיראקי, ובוודאי בכל האמור במאבק בדאעש. באופן אירוני תומך גם ארדואן בכורדים בעיראק כחלק מהתחרות על הגמוניה אזורית שהוא מנהל עם איראן, הנהנית מתמיכה בקרב השיעים העיראקים.

הכורדים בסוריה הם המצויים כיום בלב הסערה. במשך שנים הם קיימו יחסים של כבדהו וחשדהו עם משטר הבעת' וכשפרצה המהפכה בסוריה, בחרו לנקוט מדיניות של ישיבה על הגדר. שהרי מלכתחילה לא היו להם ציפיות מהמורדים הסורים, שכמו משטר אסד התנגדו בתוקף לשאיפות הלאומיות שלהם בסוריה.

בחסות הכאוס בסוריה מנסים הכורדים להרוויח מכל העולמות ולקדם בזהירות כינון מוסדות אוטונומיים ואפילו מיליציה, המנסה להשתלט על מרחבי המחיה של הכורדים בצפונה של סוריה וליצור ביניהם חיבור טריטוריאלי בדרך לכינון אוטונומיה לכל דבר כמו זו הקיימת בעיראק. מהלך זה היה כמובן סדין אדום בעיניה של טורקיה, החוששת מזליגת הסנטימנטים הכורדיים מסוריה לטורקיה, שבה ממילא מצוי מצב היחסים שבין המדינה הטורקית לאוכלוסייה הכורדית בנקודת רתיחה.

וכך מקיימים הכורדים דיאלוג עם המשטר הסורי ובה בעת גם עם הרוסים, המבקשים לעשות בהם שימוש כדי להכות במורדים הסורים, שהם ערבים הנתמכים בידי מדינות ערב וטורקיה. ולצד כל זאת, התגייסה לעזרתם וושינגטון מתוך חישוב קר של ניצול הכוח הכורדי למאבק בדאעש. אבל כרגיל כשמדובר בממשל אובאמה, אין מדובר במדיניות אמריקנית כוללת הרואה למרחוק, אלא במהלך טקטי ואפילו ציני העלול להסתיים בהפקרת הכורדים לגורלם כשהאינטרס האמריקני יחייב זאת מול הטורקים, או כחלק מעיסקה עם רוסיה ועם משטרו של בשאר אל־אסד כדי להביא את המלחמה בסוריה לסיומה.

דומה שהמשחק האזורי והבינלאומי גדול על הכורדים. כשיוזמנו לארוחה בסיומה של המלחמה בסוריה, הם עלולים עוד לגלות שהוזמנו כחלק מהתפריט ולא כמי שאמור לסעוד את ליבו ולחגוג את ניצחונו. אבל זוהי המציאות הכאובה באזורנו, והכורדים הם אחת הדוגמאות הבולטות שלה.