מיומנה של דודה בחופש

אירוניה זה לקרוא לחודשים יולי ואוגוסט "החופש הגדול". חמש שעות בקניון בפתח תקווה עם שני אחייניי גרמו לי להבין שעם כל הכבוד לירדן ג'רבי ולאורי ששון, מי שבאמת ראוי להערצה כאן אלה ההורים. חופש אין כאן, יותר כמו 12 שנים של עבדות.

לפני כמה ימים נכמרו רחמיי על אחותי, שכבר חודש מג'נגלת בין שלושה ילדים. מכסת ימי החופש שלה נגמרה ממזמן (היא במינוס עד שנת 2020), את הילד כבר אי אפשר להביא יותר לעבודה כי זה נהיה צחוק מהעבודה, ואפילו סבא וסבתא החליטו לנעול את השערים. מזל שנשארה דודה רווקה.

אז מצאתי את עצמי לוקחת שני בנים, בני 5 ו־7, להרוג זה את זה בג'ימבורי. הם הרגו בעיקר אותי. זה התחיל בארנק, עבר לקיבה ונגמר אצל הפסיכולוג. ראשית, התברר לי שהדרך לג'ימבורי עוברת, איך לא, דרך חנות הצעצועים. הקצבתי להם צעצוע אחד עד 10 שקלים, כי היה לי תקציב כולל של 50 שקלים לשניהם. אחרי משא ומתן כואב, סגרנו על 60 שקלים. לאחד. את החץ וקשת הם כמובן התעקשו לפתוח בחנות ולנסות על המוכרת. זה הזמן לשתף שהיא כבר לא עובדת שם. או בכלל. כעבור נצח (לפחות ככה זה הרגיש) המשכנו לג'ימבורי. כניסה עולה לא פחות מ־40 שקלים לילד - מחיר מופקע בהתחשב בעובדה שהמקום נסגר כבר בתשע בערב ואי אפשר להשאיר בו את הילדים עד למחרת.

עוד מתברר שבריכת כדורים עושה ילדים לרעבים, אז משם הלכנו לפינת המזון, או כמו שאני קוראת לה: "כל הזבל שאפשר לדחוף לגוף של ילד ב־10 שקלים". הוצאתי שם קרוב ל־100, כי מה שהתחיל בפיצה המשיך לברד ולגלידה. מיותר לציין שילדים לא מסיימים את האוכל, אני סיימתי.

ואז, כשהארנק שלי ואני כבר מרוקנים כמעט לגמרי, אחד האחיינים שלי החליט פתאום שזה לגיטימי לחלוטין להיעלם לי. ברור לכם שמבחינתי הוא נחטף, ומה שעבר לי באותו רגע בראש היה אם לנהל את המשא ומתן על הכופר לבד או לערב את המשטרה. כל זאת בזמן שיש עוד ילד באחריותי. מצאתי את עצמי מבקשת מזר גמור בקניון עם מבט של פדופיל לשמור עליו, בזמן שאני הולכת לחפש את השני.

אחרי שאיתרתי אותו, ויחד איתו גם את הדופק שלי, חזרנו הביתה כדי לצפות בסרט, לישון שנ"ץ, לצאת לטיול בפארק, לשחק כדורגל, לחזור הביתה, לשחק כדורגל בבית, להסתכל על השעון ולגלות שהשעה תשע בבוקר.

ליוקר האטרקציות לילדים תוסיפו גם את העובדה שלא לכל ההורים יש הורים פנויים או אחיות רווקות ואת הפרט השולי שאנחנו באוגוסט, כדי להבין שממש לא פשוט להיות אמא או אבא בחופש הגדול. ואת זה כותבת מישהי שעשתה את זה לחמש שעות.

הגיע הזמן לחשוב איך משנים את המצב כך שכמו באירופה גם אצלנו יהיה סנכרון בין החופש של ההורים לזה של הילדים, ואם אפשר, גם במזג האוויר.

ולמרות אותו בוקר אני עדיין רוצה ילדים, אני רק מקווה שלאמא שלי יהיה כוח לגדל אותם. הורים, תחזיקו מעמד. תכף נגמר.