רגע אחרי שאלכס שטילוב התרסק מהמתח ובתרגיל הקרקע, הירידות ברשתות החברתיות כבר החלו. אחד כתב ש"אין פלא ששטילוב התרסק, כי יענקל'ה שחר הספונסר שלו וכל מה ששחר נוגע בו עף הקיץ הזה בסיבוב הראשון"; אחר כתב ש"עד הנחיתה בישראל, יש לשטילוב הרבה זמן לעבוד על הנחיתה".
הציניות היא הספורט הלאומי שלנו, זה שאנחנו זוכים בו בהכי הרבה מדליות, אבל האמת היא שאין מישהו שלא אוהב את שטילוב. בשלוש אולימפיאדות הוא שבה את ליבו של חובב הספורט הישראלי בצניעות שלו ובביישנות שלו, ובעיקר בכך שגרם לנו לאהוב ספורט כל כך לא אופייני למציאות שלנו. מרוב ששטילוב היה יוצא דופן, אם יפרוש אחר המשחקים הללו - הוא ישאיר אחריו חור עצום שלא ייסגר בשנים הקרובות. כמו מרבית הספורט האולימפי, שנראה רע לקראת טוקיו 2020, כך גם ענף התעמלות הגברים. אין עוד שטילוב בקנה, וספק אם יהיה בשמונה השנים הקרובות.
יש התעמלות גברים בישראל, אבל אין כאלו שמשתווים לנסיך הראשון של הענף, שסיכן את הצמרת האולימפית לאורך כל הקריירה. בבייג'ין 2008 הוא הבטיח לעיתונאים לאחר ההופעה שלו שעד סוף הקריירה שלו הוא יזכה במדליה. בלונדון 2012 זה היה הכי קרוב, ואם שם לא זכה, היה ברור שכבר לא יעשה זאת. שטילוב סירב אתמול להודיע אם הוא יפרוש. זמן המדף של המתעמלים התארך בשנים האחרונות עמוק לתוך העשור הרביעי, אבל אם בצ'אנס האחרון לגמר אולימפי בקריירה הוא מועד ונופל, הוא יבין לבד את הרמז.
בוועד האולימפי הישראלי יש נטייה להיפטר בזריזות מאלו שאיכזבו במשחקים האולימפיים האחרונים שלהם. יש לקוות שלא כך יהיה המקרה עם המתעמל. חוגי ההתעמלות והאקרובטיקה פופולריים למדי באולמות הספורט בארץ, ועם הכוונה נכונה - אולי בעוד שמונה שנים נצליח לייצר מתחרים אולימפיים. שטילוב חייב להישאר במערכת כדי להיות האיש האחראי לכך. אי שם מסתתר יורש צעיר, אבל כדי לזהות אותו צריך בראש ובראשונה את המוכשר ביותר שצמח כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו