קיצור שליש אינו "זכות" - אלא הטבה על מאמץ

בתומכו בהחלטת ועדת השחרורים להשאיר את משה קצב בכלא, הסביר אתמול הפרשן המשפטי של קול ישראל, פרופסור משה נגבי, כי "צריך להזיע" כדי ליהנות מקיצור המאסר בשליש מתקופת העונש. זו אינה זכות מוקנית, טבעית, מין אקסיומה. מבחינות רבות, חייבים להחיל כלל זה על כל העבריינים.

הרוח הנושבת בעשרות השנים האחרונות היא שאסיר אשר לא התפרע בכלא נהנה אוטומטית מן הקיצור, ומי שסבור כי עליו לרצות את מלוא העונש חייב להוכיח כי נהג שלא כשורה. ההפך נכון, מלוא העונש הוא הבסיס והעבריין חייב לעמול לשיפורו בפעילות חיובית ובלימוד ובטיפול פסיכולוגי, ובכל מה שהכלא יכול להציע לו לטוב.

קצב לא נתבע להודות או לא בעבירות שבהן הואשם. הוא נדרש להכיר בבעייתיות הכרוכה באישיותו שדירדרה אותו לעבריינות על מנת שיהיה בסיס כלשהו להעניק לו טיפול פסיכולוגי, שאם יצלח יגרור גם את ההטבה המבוקשת. עתה, לאחר שריצה כבר שני שלישים מעונשו, הוא מוכן לפתע לקבל טיפול בביתו - זכות שאינה עומדת לאף עבריין אחר - והציבור חייב, לדעתו, לומר אמן אחרי תנאיו עזי המצח. צדקה מתחילה מבית, אבל טיפול מבית הכלא. מה שחל על אנסים אחרים תופס גם לגבי משה קצב.

מי שיצא אתמול מורשע בדיוני ועדת השחרורים הוא הרשות לטיפול באסיר. מפני שבנסיבות מעוררות תמיהה חזרה בה מדעתה הקודמת כי יש להוסיף ולהחזיקו בכלא. לפתע היא בעד שחרורו כאן ועכשיו, וזה היה כה נלוז בשקיפותו, שהשיבו את פניה ריקם. תוך כדי, איבדה מאמינותה בעיני הציבור.

לעומת קצב, אתי אלון שביצעה פשע חמור נגד כלל החברה הישראלית לטובת אחיה העבריין־המהמר לא רק נשלחה לכלא ל־17 שנים, אלא כבר בעת משפטה הודתה באשמה, הביעה חרטה והיתה דמות חיובית בחיי האסירות בנווה תרצה. ואפילו היא נאלצה לחצות את גבול שני השלישים. רק שלא תניח לבני משפחתה לחזור על המוטיב שכבר נשמע אתמול כאילו נעשה לה עוול. חד וחלק, היא גרמה עוול כבד.

סידרת הדיונים בוועדת השחרורים זכתה לשימת לב מיוחדת בגלל הדמויות שהופיעו בפניה כקצב, אלון והשופט בדימוס דן כהן, שחטא בנטילת שוחד ונמלט מהארץ לשנים ארוכות. היא מדרבנת להגדרה מחודשת של קיצור שליש המאסר - לא זכות, אלא הטבה עטופה בזיעה של רצון טוב מטעם העבריינים.