השקיפות כבסיס לעיתונות חופשית

מהי אותה "עיתונות חופשית" שעל היעדרה רבים מזילים דמעות תנין? ומהו ערכו של דיון המתיימר לעסוק לכאורה ב"חופש העיתונות", תוך הפרחת סיסמאות מטעות, שלא לומר שקריות, על "סתימת פיות", בלי לבחון ביושר ולעומק את האתיקה העיתונאית הרווחת, או נכון יותר, את היעדרה?

מקרה הבוחן, שמשום מה דל מקומו בשיח התקשורתי־ציבורי, הוא "הצעת חוק: הפרסום הסמוי", שיזמו ח"כ מיקי רוזנטל (העבודה־המחנה הציוני) וח"כ לשעבר ינון מגל (הבית היהודי), ושנפלה לפני כשבוע ברוב גדול בכנסת. ההצעה עוסקת בתכנים ממומנים המוגשים לנו, הקוראים, במסווה של "ידיעות עיתונאיות מקצועיות ואובייקטיביות". המירכאות נועדו במקרה זה להבהיר כי גם מאחורי ידיעה מסתתרת אג'נדה. כלכלית, פוליטית, חברתית או אישית. כן, כן. גם ידיעה היא למעשה כלי להבעת עמדה או דעה, אלא בניגוד למדור דעות, שבו עמדתו של הכותב מוצגת בגלוי וללא כחל וסרק, נחשבת הידיעה ל"אובייקטיבית", וכשהיא בוקעת וחודרת אלינו מגדולי השופרות היא מתקבלת כאמינה ומקצועית.

הדרכים העיתונאיות לסמא את עינינו רבות ומגוונות. זו יכולה להיות שאלה שלא נשאלה, כותרת שבוחרים להעניק לנושא, אינטנסיביות העיסוק בו, השמטת מידע, טון הדיבור, שפת הגוף של מעביר הידיעה וכן, יצירת עיוות בהקשר כמו גם הוצאה מן ההקשר. רבות מן התלונות נוסח "דבריי הוצאו מהקשרם", שנתפסות כנלעגות, פשוט נכונות.

דווקא אמצעי התקשורת שכתביהם מרבים באורח בוטה להלעיט את הציבור בתלונות על הטיה תקשורתית מצד פוליטיקאים, הם אלו שמאכילים את אותו ציבור במידע המושפע, שלא לומר תלוי, בגורמים המפרסמים, שלא אחת דורשים ומקבלים יחס מועדף, בהתאם לגודל ההשקעה הפרסומית. כלומר, הפלטפורמות שזועקות ברמה על קשרי שלטון־עיתון, לא חפות בעצמן, שלא לומר נגועות בקשרי הון־עיתון.

ואת זה ניסתה לתקן אותה הצעת חוק "פרסום סמוי", שהניח לאחרונה ח"כ רוזנטל על שולחן הכנסת, ושכאמור לא צלחה את הצבעת הנבחרים. ההצעה הנסמכת על מחקר מעמיק של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שעניינו פרסום סמוי באמצעות מה שמכונה "תוכן שיווקי", מבקשת דבר אחד: שקיפות. או בלשונו היבשה של החוק "...המשלב פרסומים בתוכן תקשורתי, בלי לציין באופן ברור כי המדובר בפרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה...", ובהמשך, "...משדר.... הכולל שילוב של מסר פרסומי, יישא סימן...". מדובר בזכות הציבור לדעת. אחרי הכל לרובנו, הצופות והצופים, אין דרך להבחין ברעה החולה הזו, המיטיבה להתחפש לעיתונות "חופשית" ו"אובייקטיבית". ומגיע לנו לדעת מה עומד מאחורי ידיעה, "פרשנות מקצועית" או תחקיר דרמטי. מה משפיע על שיקולי העריכה.

ועדיין לא דיברנו על קידום אג'נדה פרטית מכל סוג, כשהדוגמה הבוטה - התנהלות התקשורת, ובראשה הפרשן הוותיק אמנון אברמוביץ', שדיבר על הצורך "לאתרג את שרון". התמיכה הגורפת בהתנתקות ובעקירת היישובים, הצגת המתנחלים כגורם לסכסוך, הסתרת חוסר ההיערכות של הממשלה בקליטת העקורים ובמיוחד הטונים הנמוכים עד כדי העלמת פרשת השוחד של משפחת שרון, אלו ייזכרו לדיראון. תור ה"כתבו בעיתון" עבר. הגיע תור השקיפות. כי מגיע לנו לדעת.