מס שלוש הדירות: עוד פתרון קסם שגוי

המערכה על הפחתת מחירי הדיור מתישה את הציבור, ומתברר שגם את הפוליטיקאים. מה לא שמענו בשנים האחרונות? מ"פטיש החמש קילו" שהבטיח בזמנו שר האוצר שטייניץ, דרך "מע"מ אפס" של שר האוצר לשעבר לפיד ועד ל"מחיר למשתכן" של שר האוצר הנוכחי כחלון. אבל המחירים ממשיכים לעלות, כשדי ברור לרבים שהדלק האמיתי לכך הוא הריביות האפסיות השוררות כיום בשוק. קביעת גובה הריבית היא מהלך שתלוי בבנק ישראל, אבל למעשה גם בנק ישראל תלוי במה שמתרחש בעולם. אנחנו בעידן של ריבית אפסית, ועם מערכת תכנון ובנייה כה מסורבלת כמו שלנו, הפוליטיקאים מנסים לרקוח פתרונות קסם.

אל "ארגז הכלים" של כחלון הגיע בשבוע שעבר רעיון חדש, שוב קוסם כמו קודמיו: הטלת מס מיוחד, 1,000 שקלים בחודש, על כל מי שמחזיק שלוש דירות ומעלה (המס יטפס עם מספר הדירות). אלא שמדובר בעוד רעיון בעייתי שרק יגביר את הסבל של שוכרי הדירות דווקא, וחבל ששר האוצר בלהיטותו לנסות לפתור את משבר מחירי הדיור נדחק אל המחוזות האלה. ומה יעשה מי שיש לו שלוש דירות ומעלה? או שימכור אחת מהן כדי להימנע ממיסוי, או שינסה להעלות ככל יכולתו את שכר הדירה כדי לספוג חלק מההתייקרות. הוא יעשה זאת היכן שהביקושים לדירות גבוהים ממילא, ומשמע הדברים בדרך כלל בתל אביב רבתי. כמו כן, מי שיש לו כמה דירות שחלקן בפריפריה ושוויין קטן יותר מאלה שבמרכז, יוכל לנסות לחתור לעסקאות חדשות שיובילו אותו להחזקת דירה גדולה יותר במרכז הארץ תוך מכירת הדירות בפריפריה.

אם מהלך שכזה יתרחש בהיקפים גדולים הוא ילחץ את מחירי הדיור, הנמוכים יותר ממילא בפריפריה, ויגביר את הביקוש לדירות במרכז. התוצאה תהיה לחץ גדול יותר על מחירי הדירות בגוש דן ומכה נוספת לביקוש לדירות בפריפריה. זהו לא פתרון מתקבל על הדעת, שרק יעוות את מגמת המחירים בענף הדיור.

עד היום התנהלו מחירי הדיור כמו סיר שעלה על גדותיו. הוא מבעבע במרכז גוש דן וגולש אל הסירים ההולכים וקטנים שמסביבו, חגורת חדרה־כפר סבא־אשקלון, וממשיך לגלוש אל מעגלי הפריפריה. בכל הארץ הלכו וטיפסו המחירים, בעוד הטירוף העיקרי הוא בתל אביב. קשה לראות איך מס על דירה שלישית ומעלה לא יגולגל בחלקו על השוכרים, ייצר עיוותים חדשים בביקושים שרק ידרבנו עוד את הביקוש לדירות בתל אביב, ובעצם לא יהווה פתרון.

העניין העצוב באמת הוא שהפוליטיקאים יודעים מה הפתרון ואף אומרים אותו: הגברה משמעותית של היצע הדירות על פני זמן, אך הם נדחקים לנוכח הלחץ הציבורי לביצוע מהלכים שנראים טוב בעין הציבורית אך עולים ביוקר.