"ידו הארוכה של צה"ל תגיע אל המרצחים", ואנו נטיל עוד כתר ועוד סגר ונהרוס עוד בית או מחרטה לייצור כלי נשק, ונשלול כך וכך היתרי עבודה, וכל זה ועוד - טוב ויפה, אבל מה עם "המכה הציונית ההולמת?" מה אירע לאינסטינקט היהודי הכי בסיסי ובריא בשיבת ציון של דורנו? לנטוע מול כל עקירה, להוליד חיים ובנייה בתגובה למוות ולשכול, להקים עוד בית ועוד שכונה, ועוד יישוב על כל קורבן - בבחינת "בדמייך חיי". פעם זה היה לחם חוקנו, אבל כבר שנים ש"ההקפאה משתוללת", שהבנייה במשורה. כך בירושלים, ובמעלה אדומים, ב"גושים" וגם ב"עומק השטח". חרב הפינוי המשפטי מתהפכת מעל עמונה בת ה־20, ומעמדם של אלפי בתים ברחבי יו"ש זועק להסדרה.
זה הרגע להגיד קודם כל לעצמנו, ואחר כך לעולם ולפלשתינים, שלא עוד; שאנו זוכרים עדיין שמדובר במולדת ציון, ולא ב"שטח כבוש"; שאיננו מתכוונים "להתנתק", "להיפרד" או "לסגת", לא מחברון ולא מבית אל ולא מעתניאל. לא מקריית ארבע ולא מעפרה ולא מעמונה. שאיננו "כובשים" בארצנו. זאת הנקמה האמיתית. היא תכאיב לפלשתינים יותר מכל דבר אחר. היא תבנה מחדש גם את המחויבות ו"הצומוד" היהודי, לארץ ישראל.
זה צריך להתרחש בראש ובראשונה בירושלים, שעל אחדותה יש להיאבק ולא להיבהל מקשיים או ממתעתעים נוסח חיים רמון, ואחר כך בחברון "אחותה של ירושלים", כפי שכינה אותה דוד בן־גוריון, ובחברון רבתי שהפכה בגל הטרור האחרון פס ייצור לטרוריסטים ולחיות אדם, ששוחטים ילדים במיטותיהם ואימהות בפתח בתיהן.
ארץ ישראל אינה נקנית רק במיגונים אינסופיים, ובגדרות או בסיכולים ופענוחים. הביטחון הוא אמצעי. החיים בציון הם המטרה. בדמייך חיי: קורות הארץ הזאת זרועים ביישובים שחלקם הוקמו כתגובה ישירה על רצח יהודים וחלקם מנציחים נופלים וקורבנות טרור: נווה אטי"ב ונתיב הל"ה, וקריית שמונה, ומעלה החמישה ומשמר השבעה, וגבעת סלעית. בחברון רכשו יהודים בכסף מלא בתים מערבים, אבל מערכת הביטחון מונעת מהם לממש את הרכישה, מסיבות פוליטיות. זה הרגע, אביגדור ליברמן, להעניק להם את היתר העיסקה. זה הרגע, בנימין נתניהו, לקדם במעשים, לא בדיבורים, את האחיזה היהודית באזור E1, ולהקים שם סוף סוף את השכונה שתחבר את מעלה אדומים לירושלים. זה הרגע, איילת שקד, להורות ליועצים המשפטיים להיות יצירתיים ולהכשיר את עמונה. יש לה יותר מפתרון טוב אחד.
אחרי שנתפוס את הרוצחים - ואין ספק שנתפוס - הגיע הזמן שנתפוס את עצמנו, נתבונן במראה ונבחן כיצד אנו נראים. מחוות ההקפאה המתמשכת והכניעה ללחצי ארה"ב ואירופה בעניין זה מתפרשות על ידי הפלשתינים כחולשה וכאיתות ברור שאחיזתנו בארץ ישראל היא ארעית. חידוש ההתיישבות בקנה מידה רחב יבהיר להם שחזרנו לעצמנו. שהציונות עודנה כאן. שהטרור והשכול רק מחזקים את אחיזתנו בארץ בכלל ובחבלי ארץ ישראל ההיסטוריים בפרט. זה הרגע שבו צריך להתעלם במופגן מהעולם, שבוודאי יגנה ויחרים, ומעבר לשיח הביטחוני לשוב אל השיח והעשייה הציונית; לומר בראש ובראשונה לעצמנו אמת פשוטה ונשכחת: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
