אלה ימים נוגים מאין כמותם. כמה רוע צריך להיות בליבו של מחבל רוצח הדוקר למוות את הלל יפה אריאל - "נסיכה שלי" בפי אמה - בעודה נמה במיטתה; וכמותו גם חבורת רוצחים פלשתינית שחיסלה את מיכאל מרק מעתניאל, אב לעשרה. אפשר להניח כי צה"ל והשב"כ והמשטרה ימצאו מחט בערימה של שחת ויבואו חשבון עם הטרוריסטים מאזור חברון, ובמהלך הפעילות המתבצעת עתה ירחיבו את הפגיעה בתאיהם.
יש בארץ ויכוח חריף לשם שמיים באשר לסכסוך הישראלי־פלשתיני, והוא חייב להתנהל כסדרו גם בימים קשים. לצידו יש גם קנטרנות והטרדה, והן תמיד מכוערות. לא זה היום להזכיר לאביגדור ליברמן מה אמר וכמה סנט בממשלה ובמערכת הביטחון, והעליב והבטיח את הבלתי אפשרי.
זה גם לא היום לגזור קופון פוליטי־אישי. אם יש לנפתלי בנט תוכנית יעילה מן הקיימת למלחמה בטרור - שיביא אותה בסוד לקבינט כדי שניתן יהיה להפתיע את הפלשתינים בביצועה.
מערכת הביטחון כשלה? תלוי בהגדרת היעד. היא כשלה אם ישראל מציבה לעצמה כיעד ממשי את הלהג הדמגוגי והפופוליסטי כאילו ניתן לפתור את הבעיה ב"זבנג וגמרנו". אבל התפקחתי כנער בגימנסיה כאשר האזנתי בפה פעור להספד של משה דיין על רועי רוטברג ב־1956, שתוכנו נותר תקף עד עצם הרגע הזה. הטרור לא ייעלם מאליו, וגם לא באש מנשק ישראלי.
אי אפשר למגר את הטרור אלא ביום שבו יתגשם חזונם של נביאי ישראל "וכיתתו חרבותם לאתים". אין בתנאים השוררים ב־2016 יעד ממשי של ניצחון על הטרור, אבל יש הצלחות במלחמה הממושכת בו. לא מיגורו עומד על הפרק אלא הורדת גובה הלהבות לזמן ארוך ככל האפשר. הטרור הוא כמו מחלה כרונית. כשמדובר באמצעים צבאיים אפשר לבולמה, לא לרפאה.
זה, וזה בלבד, ולכן צריך להבטיח לציבור את הנוסח שאינו משלהב ואינו מפריח תקוות שווא בחלל הלאומי, אבל גם אינו מסתיים במפח נפש מהסוג שישראל חוותה בסוף השבוע. בעיקר הוא מעניק תחושת נורמליות
בין רצח למשנהו (הכלל חל גם על המבצעים הצבאיים ברצועת עזה).
מי שיחתור ליעד מציאותי כזה יבין כי ישראל רשמה כל השנים הצלחות רבות. מדי פעם נפערת פירצה בחומת המגן. יתרון ההפתעה תמיד עומד לצידו של הטרוריסט, ואז הוא מצליח לזרוע שנאה והרס ומוות. אבל במהות ובפועל הבלימה הישראלית מתארכת כדי עשרות בשנים, והיא הישג ממשי. גם ביום כה מר ראוי לזכור זאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו