חומות של איבה

יוצר "המתנחלים", שמעון דותן, רואה במי שתיעד איום על עתיד המדינה • כשאני מתבוננת במי שמימן את הסרט, ובנוער החי לצידי שמעיניו וממעשיו נשקפים ערבות הדדית וחוסן חברתי - אני בוחרת לא להאמין לו

שלושים הילדים שאכלו פלאפל בסלון שלנו במסגרת בוקר כיתה נדמו לי כנערי פנימייה בריטים. מנומסים, מבקשי רשות, נוהגים כבוד זה בזה. אחרי שעמדו בתור מסודר ליטול את ידיהם, בירכו על הלחם, אכלו וניקו אחריהם כל פירור, שיחקנו ב"משחק הכתרים" שבו צריך לנחש בעזרת רמזים, מה השם שמוצמד למצחך. כשהכנתי את הכרטיסיות, חשבתי שמסוכן להשתמש בשמות מחנכת הכיתה ומנהל בית הספר. בטח יגידו דברים מגעילים, ככה היה כשהיינו ילדים. אבל הרמזים שנתנו על המורה היו: "היא מצחיקה", "יש לה לב טוב", וכשנעמד הילד שעל מצחו היה רשום שם המנהל - כל השאר נמתחו לדום ואמרו "ברוך הבא בשם השם" - הברכה שהם אומרים כשנכנס אדם מבוגר לכיתה.

בספריית היישוב יש שלושה כרכים זהים של מגדיר ציפורים. פעם שאלתי את הספרנית לפשר השילוש הזה, אולי קיבלה תרומה, אבל היא הסבירה שהילדים משחקים במגרש שליד הספרייה ובכל כמה דקות נכנס ילד לבקש מגדיר ציפורים, אז קנתה שלושה עותקים. איפה היישוב הזה קיים, החזקתי לה חזק את היד, מקום שבו ילדים פורצים בלחיים אדומות לספרייה ומבקשים מגדיר ציפורים?

הקיץ, כפי שכבר כתבתי, אנחנו עוזבים את ההתנחלות ועוברים לירושלים כך שמותר לי לשבח את שכניי בלי להיות חשודה בתשבחות עצמיות. הילדים והנוער שאני רואה מלאים בעדינות, כבוד בין בנים לבנות, כבוד לרוח. רובם יקבלו טלפון נייד לראשונה רק כשייצאו לתיכון או לאולפנה. ילדיםשנמצאים במקום הראשון בקריאת ספרים. ילדים מתנדבים. ילדים שיקדישו מאמץ כלשהו בחייהם להתמודד עם התג "מתנחל".

זה לא עובר גם כשאתה מבוגר. מכולת, בנק וניסיונות מכמירי לב למוטט חומות של איבה. כך מפותחת תיירות שלא מונעת ממוטיבציה כלכלית, אלא הסברתית. עמוד פייסבוק חדש, "חלון להר חברון", מזמין את הגולשים להכיר "הר ענק של פשטות וחופש, אמנות ויצירה, קהילות והרבה מאוד טוב. הר של אנשים טובים". לא יודעת כמה תושבים של אזורים אחרים היו משקיעים בהתנדבות ביוזמות כאלה, בלי יומרה מסחרית, רק כדי שיכירו "את הפנים האמיתיות שלנו".

במועצה האזורית שומרון גרים 40 אלף תושבים, 30 מתוכם תרמו כליה לאדם שהם לא מכירים (באחוזים, המספר הזה שווה ערך לכך שבמדינת ישראל יקומו 56 אלף איש וייתנו כליה), האם אחד או שניים מהם נתנו כליה גם כדי לתקן דעות קדומות? מצמרר, אבל אי אפשר לפסול את זה.

זה מתיש. אתה כל הזמן מתוח לקראת המכה הבאה. קחו יבול של שבוע אחד: הקלטה של איש "שוברים שתיקה" יהודה שאול, מספר לתיירים כי מתנחלים הרעילו את בארות הפלשתינים; מגישת טלוויזיה בכירה שהעירה בסוף כתבה ש"נמצא מתנחל שפוי" (והתנצלה); דובר המחנה הציוני שכתב כי המתנחלים בנו בריכות על דם ילדים נרצחים ושההתנחלויות הן גידול ממאיר (וחזר בו); חברי כנסת ועיתונאים שהאשימו את המתנחלים בגזל הפריפריה.

הבן שלי נוסע פעם בשבוע לבית ספר למחוננים בעפרה. שעה נסיעה, כפרים עוינים. האוטובוסים הממוגנים והכבדים ישנים וחורקים. לא מחליפים אותם כי כל שקל למתנחלים עובר במסלול האדום, המיוחד, שמקבל כותרות נוזפות. הילדים האלה לא אשמים, אבל הם רגילים שהאוטובוס נתקע ליד גשר ביר זית כי המנוע התחמם, ואף אחד לא שואל את עצמו למה אין שלוחה קרובה יותר של בית הספר הזה. בדרך הזאת, מטלמון לעפרה, הם מתורגלים באזרחות סוג ב'.

אם אתלונן שאין בית חולים או מיון קדמי בכל יהודה ושומרון, יאשימו אותי בסחטנות, התקרבנות, וקול של קוזק נגזל. גם יישובים בעלי אפיון סוציו־אקונומי נמוך בשטחים לא מקבלים את מה שהיו זכאים לו, אם היו מתגוררים בפריפריה מחובקת: לא סבסוד קייטנות, לא יום חינוך ארוך.

הבתים עם הגגות האדומים בכניסה ליישוב שלי כיכבו השבוע באתר חדשות שרצה להדגיש את הכספים שנשפכים פה, אבל העובדה היא שכבר חצי שנה מפרסמים אצלנו בדף מידע בקשה לתרומת טלפון נייד ישן לג'יפ הביטחון(!) והמרכז הטיפולי האזורי לילדים עם לקויות ונכויות שונות הוא קרוואן מתפורר עם מי גשם על הרצפה.

"אני חילונית ולא גרה בשום התנחלות", כתבה השבוע מנכ"לית "קו לחיים", רינה עידן, לאושרת קוטלר, "ובעמותה שלי מככבים בני נוער מההתנחלויות כמתנדבים למען ילדים חולים, נכים ובעלי מוגבלויות קשות. בשום מקום אחר בעולם לא ניתן לראות פרומיל מהמראות האלה: נער בן 17 מטפל בילד בן 10, כולל האכלה, מקלחת וסיוע בשירותים - חינוך שקיבלו משחר ילדותם בבית הוריהם בהתנחלות. המתנחלים האלה, שאת וחברייך ממהרים להשמיץ ולהציג באופן מעוות, גם מארחים בבתיהם לאורך השנה ילדים חולים כדי לחלוק עם הוריהם את הנטל. הערבות ההדדית והחוסן החברתי שנשקף מעיניהם של בני הנוער האלו גורמים לי להרכין מבט בענווה".

קח שטרות - תן מתנחלים מושחרים

המתנחל הוא מתנחל, בניין מתפעל, זמן הווה. זה מה שהוא עושה בחיים. הוא לא יכול להיות נהג אוטובוס או ביולוג במכון ויצמן. כאלו הם גם המתנחלים ב"המתנחלים" של שמעון דותן. אחרי "אדוני הארץ" לעקיבא אלדר, "ארץ המתנחלים" לחיים יבין ועשרות יצירות מופת שכאלו - התרגלנו לחטוף. אבל דותן העלה את רף המניפולציה. אמר בעצמו שהוא רואה במתנחלים איום על עתיד המדינה. סימן את העיגול.

אני מאמינה לעדות של פנחסי בר־און, למשל, שמופיע בסרט כמי שמחנך את ילדיו להרביץ לערבים תמימים, שטוען כי דותן חתך וערך עשרות שעות הקלטה והוציא את דבריו מהקשרם באזמל מנתחים. אני מעדיפה להאמין לאיש גבעות כמו בר־און ולא לדותן. למה? כי דותן שימש ישראלי שימושי וקיבל כסף, הרבה, ממי שחשודים בעיניי כשונאי ישראל.

פטרוני הפרויקט הקולנועי הגרנדיוזי הזה הם (מלבד קרן הקולנוע הישראלית ו־YES): תוכנית המדיה של האיחוד האירופי; המועצה האזורית של פאריס־רבתי; המרכז הצרפתי הלאומי לקולנוע; רשות השידור הציבורית של צפון גרמניה; חברת הפקות גרמנית בשם BR; איגוד התסריטאים הצרפתי; ערוץ ARTE הגרמני; ורדיו קנדה, שנוטה לכתבות נגד ישראל.

קשה להתנתק מהרושם, כי הם נתנו לו שטרות, הוא נתן להם מתנחלים מושחרים.