בחודשים האחרונים מתבשר העולם, כמעט מדי יום, על הישגים וניצחונות במאבק בדאעש. בעיראק הצליחו כוחות הממשלה להבקיע לאחר שבועות ארוכים של קרב התשה עקוב מדם אל מרכזה של פלוג'ה, המצויה כ־70 ק"מ ממזרח לבירה בגדד. כיבוש פלוג'ה בידי דאעש לפני כשנתיים היה הצעד הראשון בדרכו של הארגון להשתלט על שטחים נרחבים בסוריה ובעיראק ולכונן בהם ח'ליפות איסלאמית. בסוריה מאיימים הכוחות הכורדיים הנתמכים בידי ארה"ב לנתק את הארגון מן הגבול הטורקי, שדרכו הוא מקבל חלק מהאספקה שלו ושדרכו זורמים אל שורותיו מתנדבים זרים. ולבסוף, ממרכזה של סוריה מתקדמים כוחותיו של בשאר אל־אסד, ובעצם כוחות איראניים ואנשי חיזבאללה בגיבוי רוסי, לעבר העיר א־רקה, בירתו של דאעש. בדרכם לשם הם כבשו לא מזמן את העיר ההיסטורית תדמור, שעליה השתלט דאעש לפני כשנה.
אין פלא כי דובריו של הממשל האמריקני, אך גם רבים בישראל, החלו כבר להספיד את דאעש ולהכריז כי קיצו קרב והולך. יש בהם הנערכים אפילו ליום שאחרי וכבר מחלקים את סוריה למדינות ולחבלים אוטונומיים, וממילא, לשטחי השפעה בין המעצמות המעורבות בלחימה במדינה.
אבל כפי שקרה לאורך השנים האחרונות, ההכרזות בדבר סופו המתקרב של דאעש עלולות להתגלות גם הפעם כמוקדמות, שלא לומר כמשאלות לב חסרות בסיס במציאות בשטח.
ראשית, למרות הדיווחים על הצלחות מסחררות במאבק בדאעש, הרי המתקפות של הכוחות העיראקיים, הכורדיים והסוריים נגד הארגון מתקדמות באיטיות רבה, ובמקרים רבים הכוחות התוקפים הותשו בטרם השיגו את מטרתם ונאלצו לעצור בשל אבידות כבדות ורמת לחימה נמוכה שהפגינו. בכל מקרה מדובר במתקפות נקודתיות שאינן מבשרות עדיין מערכה כוללת המיועדת להשתלט על כלל השטח שבידי דאעש, משימה שהיא כנראה מעבר ליכולתם של הכוחות התוקפים.
הצבא העיראקי אינו מפגין יכולת מבצעית מרשימה גם לאחר שעבר מתיחת פנים בידי יועציו האמריקנים והאיראנים. הוא נאלץ להישען על מיליציות שיעיות שעבורן מדובר לא במערכה לאומית עיראקית אלא במקרה הטוב בסכסוך דתי ואתני־שיעי־סוני, ובמקרה הרע בהזדמנות לחיסולי חשבונות ולמסעות של שוד וביזה. על כך יש לומר כי כל הצלחה עיראקית־שיעית שכזו לא רק שלא מקרבת את סופו של דאעש, אלא אף מזינה את הסכסוך השיעי־סוני שאיפשר את הופעתו ומביאה לו תמיכה ותומכים מקרב הסונים בעיראק.
גם בסוריה מעצימים הניצחונות הכורדיים או אלו של בשאר אל־אסד את המתח הכורדי־ערבי והסוני־עלאווי. ובכל מקרה, לכורדים מגבלות כוח והם גם מעונינים למקד עצמם באזורי המחיה שלהם ולא לפרוץ מעבר להם. ואילו צבאו של אסד מותש ושחוק, וספק אם יש לו יכולת לפרוץ אל לב המדבר הסורי ולהשתלט עליו, וספק גם אם יוכל להשיג את מה שהצבא המצרי מתקשה להשיג בתנאים טובים בהרבה בחצי האי סיני.
מעבר לכך, גם אם דאעש יאבד כמה מסמליו וממאחזיו הקרקעיים, הוא יישאר כוח פעיל במרחב המדבר הסורי והעיראקי, נטוע בלב אוכלוסייה סונית המרגישה מאוימת ונרדפת בידי הקואליציה השיעית, כורדית ועלאווית המהווה את עמוד התווך במערך הכוחות הנאבקים בארגון. למותר לציין כי גם את רעיונותיו של דאעש, שניטעו כבר בלב צעירים מוסלמים ברחבי העולם, יהיה קשה לעקור במחי יד.
בשורה התחתונה, לא הופעתו של דאעש היא שהובילה לקריסתן של סוריה ועיראק אלא נהפוך הוא, התמוטטותן של מדינות אלו ופרוץ המתחים העדתיים והדתיים שקרעו לגזרים את החברות שחיו במדינות אלו, הם שאיפשרו לדאעש לפרוח ולשגשג והביאו לו תמיכה ותומכים.
לא חיסול דאעש הוא שישיב את השקט והיציבות לאזור, אלא תקומתן של עיראק וסוריה על בסיס של קונצנזוס נרחב שיאחד את מרכיבי האוכלוסייה השונים במדינה, מטרה שעודנה רחוקה מהשגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו