"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

העיר שמחברת בין הקצוות

,עודכן

לפני עשור התחלנו, קבוצה קטנה של אנשים שעוד לא הכירו זה את זה, לדבר בשפה אחרת על ירושלים. אמרנו שהיא העיר של העתיד ולא של העבר, עיר שמביאה בשורה לישראל ולעולם, עיר שמגוון הקהילות שחיות בה ואוהבות אותה הוא גם נכס ולא רק נטל הגורם למתח ולמאבקים, ושאמונה ודתיות יכולות להיות מכנה משותף ולא רק עילה למלחמה.

הסברנו שאי אפשר להתעלם מהנעשה בירושלים, כי מה שיקרה כאן יקרה אחר כך בישראל כולה, ולכן יש להתייחס אליה כאל מעבדה להתמודדות עם מתחים חברתיים. טענו שירושלים היא הפתרון ולא הבעיה, לכן אסור וגם לא נכון להתייאש, כי יש בעיר אנרגיה ויצירתיות וחברה אזרחית שיכולות לשנות את העיר.

היינו דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים, עולים וותיקים ולא היה לנו דבר במשותף מלבד אהבה גדולה ודאגה גדולה עוד יותר לעיר שלנו. ראינו את ירושלים מקצינה ומושמצת על ידי "קובעי הטעם". ראינו המונים מאוהביה מתייאשים ועוזבים, אך בחרנו לדמיין אותה אחרת ולהמציא אותה מחדש.

בשנים האלה הקמנו קהילות שמחזקות את תחושת השייכות של אנשים לעיר. יצרנו, למשל, מערכת כשרות אלטרנטיבית כדי לא להיכנע למשחק של "או כשרות או שבת" וניסינו כמה שיותר לאתגר את הדיכוטומיות הרגילות: חילונים גייסו כסף עבור בית לסטודנטים חרדים. דתיות הובילו את המאבק בהדרת נשים, ודתיים קידמו פעילויות תרבות ופנאי לחילונים בשבת. שמאלנים משוחחים עם נוער להב"ה וימנים מקדמים יזמות כלכלית במזרח העיר. רבנים באו לתמוך בקהילה הלהט"בית אחרי הרצח במצעד הגאווה, ואנשי הבית הפתוח ישבו לשוחח עם חרדים בכיכר ציון. חיברנו כוחות ויצרנו שיח בין אוכלוסיות שמעולם לא דיברו או נפגשו.

בעיר נוצרה קהילה של אקטיביסטים - חילונים, דתיים, חרדים וכן, גם ערבים. למרות הקושי ליצור אמון, כולם מצאו שהמשותף הוא שהם יותר אוהבים את העיר משהם לא אוהבים אחד את האחר. האהבה הזו מאפשרת לכולנו לשתף פעולה סביב נושאים מסוימים, גם אם באחרים אנחנו ממשיכים להיות משני עברי המתרס. ויותר מכל, יצרנו שפה כי האמנו שהיא תוביל לשינוי המציאות. ואחרי עשור של מאמץ, אני מרגישה שהשפה הזו סוף סוף נטמעה.

כשבצד הכתבות המתבכיינות הקבועות על ההתחרדות והלכלוך מופיעות כתבות על ירושלים כבירת הפלורליזם וכמקום שבו מייצרים אלטרנטיבות יצירתיות למאבקים האינסופיים, אז מרגישים בשינוי. כשהכנס המרכזי של העירייה מדבר על היתרונות הכלכליים שבמגוון תרבותי, וכשביום ירושלים, לצד הצעדה המסורתית, מתקיימים אירועי "זאת ירושלים" שחוגגים את המגוון בעיר ומנסים להאיר את ריבוי פניה, אני מרגישה שאנחנו מצליחים.

אז נכון, עדיין אי אפשר להכריז על ניצחון. נכון שלצד כל חיבור וגילוי סולידריות, הקיצונים בכל מגזר מנסים להשליט את האג'נדה שלהם על המרחב הציבורי. אנחנו באמצע הדרך וממשיכים באמונה שלמה, כי כמו בכל דבר בירושלים "מציון תצא תורה" ומה שאנחנו עושים בירושלים משפיע על כל המדינה.

הכותבת היא ממייסדות ומובילות התנועה הירושלמית, ועמיתה במכון שחרית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר