לא "אסון", אלא ניצחון הצדק

ב־26 באוגוסט 1947, שלושה חודשים טרם החלטת החלוקה ותשעה חודשים לפני הקמת המדינה, אמר בן־גוריון בנאום בפני הוועד הפועל הציוני: "אנו עומדים עכשיו לא לפני מעשי שוד וטרור וניסיונות להפריע לעבודתנו - אלא לפני תכונה לעקור את היישוב משורשו ולחסל בבת אחת את ה"סכנה" הציונית על ידי השמדתם של יהודי א"י. והדבר הוא בגדר אפשרות, אם לא נראה את הסכנה בכל היקפה וחומרתה ולא נתכונן לקראתה. המדיניות המוצהרת של הערבים היא: ישראל כמדינה ערבית שהיהודים בתוכה אינם אלא מיעוט נצחי. על מדיניות זו מדברים בגלוי... אבל התוכנית הבלתי מוכרזת, שלקראתה מתכוננים, היא אחרת לגמרי. זוהי התוכנית של 'המנהיג' השותק לעת עתה... הוא זומם להפעיל צבאות ערב למטרה זו".

הכוונה היתה כמובן למופתי חאג' אמין אל־חוסייני, מנהיגם של ערביי א"י. בן־גוריון ציטט ראיון עם קאוקג'י, מנהיג "צבא ההצלה הערבי", שאמר: "הסכסוך בין היהודים ובין הערבים הוא סכסוך טוטאלי. אין זה ניגוד בין הערבים ובין הציונים, אלא בין הערבים ובין היהודים, והפתרון היחיד הוא השמדה מלאה של כל היהודים, בין שאלה בא"י ובין שאלה בארצות ערב". 

"מה שקאוקג'י אומר בגלוי - זהו מה שחורש מנהיג ערביי א"י (חוסייני) בסתר", אמר בן־גוריון, ועל רקע התובנה הזאת הציג את יחסי הכוחות הבעייתיים בין צבאות כל מדינות ערב, שהוא חזה במדויק את פלישתן ביום הקמת המדינה, לבין היישוב היהודי. 

אפשר לפטור את דבריו באמירה שאלה דברי תעמולה לגיוס הציבור למאבק. ההפך הוא הנכון. הדברים נאמרו במלוא חומרתם בפורום זה, מהסיבה שהוא היה פורום סגור. בן־גוריון לא אמר דברים כאלה בפומבי, כדי לא לפגוע ברוח העם ולא לעורר דמורליזציה. "אדבר על עניינים אלה בגלוי, כי ישיבה זו שהיא סגורה, אפשר לדבר בה דברים ברורים". 

בן־גוריון צדק. אכן, למחרת החלטת עצרת האו"ם על החלוקה, ערביי א"י התנפלו על היישוב היהודי כדי להשמידו ולסכל את הקמת המדינה. וכשהמזימה כשלה והוכרזה המדינה, כל צבאות ערב פלשו אליה ביום לידתה, כדי להטביעה בדם ולהשמיד את האוכלוסייה היהודית בארץ, שלוש שנים בלבד אחרי השואה. הטבח ההמוני בשבויי גוש עציון הוא עדות לגורל שהיה צפוי לכל יישוב יהודי שהיה נופל בידי הערבים, וליישוב כולו, אילו ניצחו הערבים.

כאשר הפלשתינים מדברים על ה"נכבה" ומציגים עצמם כקורבנות ואת מלחמת השחרור של העם היהודי כ"טיהור אתני", כדאי שנזכור את העובדות הללו. אין ספק שקרה להם אסון. להפסיד במלחמה זה אסון. כאשר המלחמה היא טוטאלית, גם האסון הוא בהתאם. אך הם אחראים ב־100 אחוזים לאסונם, ואל להם להלין אלא על עצמם, בדיוק כפי שהגרמנים אינם יכולים לבוא בטענות למדינות שניצחו אותם במלחמת העולם השנייה. 

אין דבר מעורר סלידה יותר מה"נכבאיזם" שבתוכנו, בקרב יהודים, ישראלים. ביטוי בוטה לכך הוא פסטיבל הנכבה באוניברסיטאות, אולם הביטוי הקיצוני ביותר לפסטיבל היה עלייתם לרגל של ח"כים מן הרשימה המשותפת לקברו של עז א־דין אל־קסאם בנשר. אל־קסאם הטיף להשמדת היישוב היהודי בארץ והקים כנופיות שהשתתפו במאורעות 1939-1936. לא בכדי על שמו קרויה הזרוע הצבאית של חמאס - זרוע פיגועי ההתאבדות וירי הטילים לעבר אזרחי ישראל. לא בכדי רקטות הקסאם, שבאמצעותן מבצע חמאס את פשעי המלחמה נגד אזרחי ישראל, נקראות אף הן על שמו. אי אפשר לטעות במהות ההזדהות עימו ביום זה.

15 במאי 1948, היום המוכר יותר ויותר כיום ה"נכבה", הוא אחד הימים הגדולים בהיסטוריה האנושית - היום ששם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה, יום הניצחון הגדול של הצדק. זה לא יום אסון, לא יום של עוול, ואין כל מקום לרגשי האשמה שיש בקרבנו מי שמנסים לטפח. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו