סייקס־פיקו עדיין כאן

למרות טשטוש הגבולות, הטבעיים והמלאכותיים, המדינות הריבוניות לא ייעלמו בעתיד הקרוב•הן חזקות מכדי שתוכרענה על ידי רצונם העז של כוחות קיצוניים, החולמים על חזרה לימים אפלים

ב־2014 הכריז דאעש על "סוף סייקס־פיקו". על רקע השבטיות המתחדשת והרדיקליזציה הדתית באיסלאם, הופכת ההערכה כי אין עתיד למדינות באזורנו (כיוון שהומצאו, לפני 100 שנה, על ידי המעצמות, וגבולותיהן נקבעו באופן מלאכותי) לסוג של קונצנזוס. אלא שטענת המלאכותיות (הנכונה כשלעצמה) אינה מובילה, בהכרח, למסקנת סופן של מדינות המזרח התיכון.

היפוכם של "גבולות מלאכותיים" הוא "גבולות טבעיים"; לכמה מדינות בעולם יש גבולות טבעיים כאלה, חוץ מאשר למדינות־יבשה דוגמת אוסטרליה או לאיים באוקיינוסים? לרוסיה, המדינה הגדולה בשטחה בעולם, הנאבקת על האיים הקוריליים עם יפן, כאילו רק אמש הסתיימה מלחמת העולם השנייה (שלא לדבר על הסיפוח הברוטלי של חצי האי קרים)? לארה"ב הענקית, שרק משום שקנתה שטחים גדולים ממקסיקו, נראה גבולה הדרומי כפי שהוא נראה, ורק משום מחווה אנגלית במאה ה־18 קנדה אינה חלק ממנה? לפקיסטן, התובעת את חבל קשמיר מידי הודו? ועוד ועוד.

למדינות רבות יש חלומות על "גבולות טבעיים", בדמות הרים, עמקים או ים, שהיו נחלתן לשבריר שנייה בהיסטוריה, אבל אין פירושו של דבר שכל בעלי התביעות הללו (שאילו התקבלו כולן, היה צורך להכפיל את גודלו של כדור הארץ הקטן שלנו פי כמה וכמה) מוכנים לשרוף את המועדון הבינלאומי אם לא יוכלו להגשים את חלומותיהם.

יותר מכל מקום אחר בעולם, זה נכון לגבי אפריקה. די להתבונן באטלס ולראות 52 מדינות שרבות מהן נראות כמו טבליות, כתוצאה מחלוקה אימפריאליסטית המנותקת מן המתרחש בשטח. אותם שבטים מדברים אותה השפה, שייכים לאותה התרבות, אך נמצאים במדינות שונות, משום שכך הסכימו ביניהם נציגיהם של מלכי המאה ה־19. זהו גם הרקע למלחמות לא מעטות בין מדינות אפריקה.

ואף על פי כן, יש עוצמה לגבולות המלאכותיים: הם מחזיקים מעמד יובלות, וחיילים מוכנים למסור את נפשם כדי לשמר אותם. אני רואה עד כמה קשה לפלשתינים לוותר על הרשות הפלשתינית, אשר נמצאת כמעט חצי יובל על שטח של 40 אחוזים מן הגדה המערבית, כלומר על קצת יותר מ־2,000 קמ"ר, עם תקציב הנשען בחלקו הגדול על נדבות העולם, ללא סמכות ריבונית, ועם תלות מוחלטת בישראל. כמעט כל גורם אובייקטיבי, המתבונן במצב, ממליץ בפני אבו־מאזן לוותר על הממשל העצמי המדולדל שלו ולהחזיר לנו את המפתחות, כדי שאנחנו נעסוק בביוב של ג'נין ונעסיק את המורים והרופאים ומפני האשפה בחברון. אבל הוא נאחז בגבולות הזמניים הללו, שנועדו לחמש שנים ואשר יחגגו בקרוב יובל, כי הכל מכירים בכך שזהו השטח "שלו".

המדינה המודרנית

הסכמי וסטפליה, מ־1648, שהגיעו בשנים האחרונות משיעורי ההיסטוריה אל כותרותיהם של מאמרים רבים, עיצבו במידה רבה את אופי המדינה המודרנית. שוב אין היא רק רכושו של המלך, התלוי בכנסייה, אלא שיש בה ריבונות - האנשים החיים בה הם אזרחי המדינה ולא נתיני השליט. המדינות עצמן שוות, פורמלית, ביניהן.

המשך בלתי פוסק של מלחמות דת הוא החלופה לאותו הסכם מפורסם, ויש בעולם לא מעט אנשים קנאים וקיצונים, שהיו רוצים להחזיר לשם את העולם, אבל יהיה צורך בהרבה יותר מסתם רצון רע כדי להשיבנו לימים האפלים ההם. בת־התחרות האחרת למדינה בת ימינו היא, לכאורה, החברה הרב־לאומית: חברות הענק הללו הן בעלות תקציבים הגדולים מאלו של מדינות רבות בעולם, בעיקר בעולם השלישי, אבל לא רק בו. יש להן השפעה רבה מאוד על כלכלת העולם, על בחירת חלק ממנהיגי העולם ועל עיצוב כללים אתיים בהתנהגות החברתית המודרנית.

הן גם מחליטות החלטות שבעבר הוכרעו על ידי מנהיגים פוליטיים (למשל השקעה או אי השקעה בפיתוח תרופות מסוימות, בעידוד מגזרים מסוימים באוכלוסייה ועוד). נכון גם שחלק מראשי החברות הללו משפיע על עתידו של העולם יותר מאשר חלק מן הנשיאים וראשי הממשלות של ימינו; ההון הצבור בידיהם זמין הרבה יותר מזה הנמצא בידי המנהיגים המדיניים החשובים ביותר בעולם, והשימוש בו עשוי לקבוע מרכיבים רבים בעתידנו.

בדאבוס שבשווייץ מתכנס בכל שנה הפורום הכלכלי העולמי, ודי לראות בו את הפופולריות של ראשי החברות הרב־לאומיות לעומת העניין הצנוע יותר שמעוררים מנהיגי המדינות. בכל ינואר נדמה כי העולם מנוהל על ידי הבעלים והמנהלים של החברות הללו, בעוד הפוליטיקאים ממלאים תפקיד מיותר ומכביד.

אבל זו אינה התמונה האמיתית: תקרית גבול בין רוסיה לטורקיה, העוסקת בשאלה אם המטוס הרוסי שנורה מטיל טורקי היה מעל שטח טורקיה או שמא מחוצה לו, היתה עלולה להצית אש עולמית - משום שטורקיה משתייכת לברית נאט"ו. הפעלת סעיף 5 באמנת הברית היתה עלולה להוביל לעימות בינלאומי, שאחריתו מי ישורנה. אי אפשר להשוות זאת להשפעתם של הגורמים הלא מדינתיים.

לא כל כך מהר

תופעת אל־קאעידה ודאעש היא מעין פריצת רוח רעה ממאה אחרת, אל לב המודרנה של המאה ה־21. למעשה, איש במערב לא היה מוכן לפועל היוצא של הגעגועים לח'ליפות במקומן של המדינות הריבוניות, שלילת קיומו של האחר, הדבקות באמת הדתית כבמי שאין בלתה, והנכונות להקריב חיים כדי לנסות להביא ניצחון דתי.

אבל קיומה של תופעה זו, כמו ההצטרפות הבלתי מוסברת אליה מקרב מדינות המערב, אין בו כדי לשכנע כי המדינה המודרנית עומדת להיעלם בקרוב. אין זה אומר כי תוחלף על ידי תנועות כאלו, אשר ימחקו את המפות של סייקס־פיקו ודומיהם, אשר שורטטו לפני 100 שנה בדיוק.

המדינה אינה עומדת להיעלם. כמו המוסד המשפחתי, אשר קמו עליו להחליפו ואשר רבים ניבאו את סופו, גם המדינה, עם גבולות מלאכותיים יותר או פחות, היא בינתיים מוצלחת וחזקה יותר מן המאיימים להחליפה, אם מתוך רשע וקנאות ואם כתוצאה מן הגלובליזציה הכלכלית.