הוויכוח על הזהות

מטרת השמאל בסערת ספר האזרחות היא להשתיק השקפת עולם שאינה תואמת את שלו • הוא אף יאמץ רעיונות רדיקליים כדי להשיגה • לכן חשוב שבמקצוע הזה נחזק את הידע ביחס לשורשיות הלאומית שלנו

 

1

"סערת" ספר האזרחות השבוע לא הפתיעה. התרגלנו. ככל שהשמאל מתרחק ממוקדי הכוח, שפעם שלט בהם באופן טוטליטרי, מתרבות ה"סערות" - שם קוד ל"קהילת הטרוניה", כהגדרתו של פרופ' אלחנן יקירה. הסערה מבטאת את אי הנחת הבסיסית מהכרזת העצמאות של מי שנמנו פעם עם ישראל השנייה ובמהלך היסטורי דוחקים ממקומם יותר ויותר את נציגי ישראל הראשונה. נכון שבמישור הפוליטי אירע המהפך הראשון לפני כמעט 40 שנה, אבל המחנה השמרני־ימני־דתי לא פעל באופן עקבי לממש את השינויים הפוליטיים בחברה הישראלית גם בשדה התרבות, האקדמיה, התקשורת ועוד. 

ככל שהשמאל מתרחק מהשלטון, הולכים ומתרחקים חלקים בתוכו מהזדהות עם רעיונות שפעם היו מובנים מאליהם במחשבה הציונית השמאלית: לאומיות בכלל ולאומיות העם היהודי בפרט, ארץ ישראל, צבא וביטחון ועוד. הוויכוח לא הוכרע והוא ניטש במלוא עוזו בתוך השמאל עצמו, בין מתונים לרדיקלים ובין ציונים לפוסט־ציונים.  

נראה לכם סביר שספר לימוד יפתח את מהדורות החדשות ויככב בכותרות ראשיות? רוב מוחלט של המדברים ביומיים הראשונים לצאת הספר לא קרא אותו, גם לא את רובו. בכל זאת, לכולם יש מה לומר. ברור שלא ספר האזרחות הוא הסיפור, אלא מה שהשיח על אודותיו מסמן: הוויכוח על הזהות. מי אנחנו? 

לפני כחמישה חודשים "סערנו" בשל דיון באחת הטיוטות לספר. הטענה היתה בדבר "שינוי הציר המארגן" בספר מ"מדינה יהודית ודמוקרטית" ל"מדינה יהודית" בלבד. גם עכשיו חזרו וטענו על קידום "דמוקרטיה אתנית", כלומר דמוקרטיה רק ליהודים. למשמע דבריהם, נזכרתי בתקופות אפלות בתולדותינו, לפני 70 שנה, ונחרדתי... אז הלכתי לספר ומצאתי שלא כצעקתם. 

הציר המארגן נותר כשהיה גם בספר הקודם: יהודית ודמוקרטית (החלק הדן בדמוקרטיה מכיל לבדו 40% מהספר). אפשר להתווכח על דגשים, אבל ניכר שהספר הוא פרי פשרה (לטעמי, גדולה מדי). עיזבו שטויות, היכנסו לאתר משרד החינוך והורידו את הספר. שיפטו בעצמכם.

 

2 

בתשתית המחאות הקולניות זיהיתי את הבעיה שהיא לצנינים בעיני המתנגדים: הדיון בחלק הראשון על אודות המדינה היהודית ופתיחת שוק הדעות לתפיסות דמוקרטיות נוספות. כמו בשיח השואה, גם ביחס לרעיונות הלאומיים, חדרו רעיונות רדיקליים אל לב המחשבה השמאלית. מה שהיה ברור לדור המייסדים לא ברור לממשיכיהם, הסבורים שקיימת סתירה בין רעיון מדינת הלאום היהודית לבין התפיסה הדמוקרטית הליברלית. מכאן כינויי הגנאי הידועים כמו "תפיסה לאומנית פרובינציאלית צרה", או "אתנוקרטיה", או "דמוקרטיה אתנית" וכדומה.

הרעיון על אודות "מדינת כל אזרחיה" נשמע לכאורה מיותר, שהרי כבר כיום ישראל היא מדינה שווה עבור "כל אזרחיה" החיים בה. נכון, אבל לא עבור "כל לאומיה". ישראל מקיימת שוויון זכויות לכולם, אבל לא שוויון לאומים, משום שהיא אך ורק מדינת הלאום של העם היהודי, ואינה נותנת מעמד שווה בהגדרת המדינה ללאומים אחרים. אגב, היא אינה היחידה; בעולם קיימות עשרות מדינות לאום כאלה. 

אצלנו יש הצדקה מיוחדת, מפני שישראל היא מדינת הלאום היחידה של העם היהודי. ישראל היא גם המדינה היחידה שהביקורת על מדיניותה אינה נותרת שם, אלא גולשת לשאלה על עצם הצדקתה של מדינה יהודית. משום כך, תלמידי ישראל מוכרחים להכיר את הנימוקים הרציניים להצדקתה של מדינת לאום יהודית וגם שהדבר אינו סותר את האופי הדמוקרטי שלנו.

 

3

אחד המתנגדים הקולניים שצוטט השבוע לרוב הוא פרופ' יוסי דהאן, שיודע לתת סימנים בכל מה שאינו הוא: "ימנים", "לאומנים", "מדירים", שכמובן אינם משתווים להיקף ידיעותיו, באשר הם משתייכים למוסדות "בעלי אוריינטציה ימנית". לו הפקרנו את כתיבת ספר הלימוד באזרחות בידיו, כנראה החלק על הלאומיות היה נכתב ברוח האנתולוגיה "להמציא אומה", שפירסם דהאן יחד עם הנרי וסרמן עבור האוניברסיטה הפתוחה. 

מי שכתב בזמנו ביקורת חריפה על קובץ המאמרים הוא לא אחר מאשר ד"ר אסף מלאך, יו"ר ועדת מקצוע האזרחות. מלאך הוא מומחה לנושא, והדוקטורט שלו עסק בקדמות הרעיון הלאומי. אולי זאת גם הסיבה לביקורת האלימה כלפיו מצד מבקריו בשמאל (לבד מעוון היותו חובש כיפה). רוב הכותבים שאספו דהאן ווסרמן סבורים שעד המאה ה־19 היו היהודים עדה דתית, ואז, בהשפעת צמיחת הרעיון הלאומי באירופה, המציאו עצמם מחדש כלאום וכאומה ישראלית. דהאן ווסרמן ביקשו "לקרוא תיגר על דבקותם הדביקה של ישראלים כה רבים בקדמוניותה מימים ימימה של זהותם הלאומית". לכן חשוב, הוסיפו דהאן ווסרמן, שהישראלים יכירו "את המידה שבה זהותם שלהם עצמם היא פרי המצאה, זאת מפני שללא רכיב ההמצאה, קשה להבין כיצד הצלחנו ליצור פה אומה אחת מקבוצות שונות, מארצות שונות ומתרבויות שונות, שהמשותף ביניהן מועט כל כך... ושהוא נטול היסטוריה משותפת". 

הלאה. מלאך שיבץ מובאה נוספת של השניים, החשובה לענייננו: "סיבה נוספת לעיסוק האינטנסיבי של התנועה הלאומית, היהודית־ציונית, בהמצאתם של סממני לאומיות חדשים לבקרים ועד לעייפה, הוא האופי הבעייתי מבחינה מוסרית של הדרישה המרכזית שלהן לארץ מולדת... בשעה שזו מאוכלסת זה מכבר ע"י בני עם אחר, ולא זו בלבד אלא שעם זה גם יושב ישיבת קבע מזה כשבעים דורות על אותה אדמה, שהיא אדמתו שלו... המקודשת גם על ידו לא פחות משהיא מקודשת על ידי הציונות ומדינת ישראל". 

ממה נתחיל? מה"עובדה" שאין לנו "היסטוריה משותפת", שאין לנו "שפה משותפת" והמשותף בין הקהילות היהודיות "מועט כל כך"; ושמא מהרעיון שזהותנו כעם וכלאום יהודי היא עניין "מומצא" בן כ-150 שנה? הרי ברור לאן מכוון הרעיון שכולנו פה המצאה אירופית:  ל"אופי הבעייתי מבחינה מוסרית" של דרישתנו לארץ מולדת, שהייתה מאוכלסת "שבעים דורות" (!) בידי עם אחר. אולי תספרו לי איזה עם ישב פה שבעים דורות, ומדוע רק שבעים, מה באשר לכנענים ושוכני המערות שלפני 5000 שנה ויותר?  

האם החרפה האינטלקטואלית הזאת אינה סותרת מה שלמד פרופ' דהאן על שולחן אביו ואמו (ושמא גם השולחן שימר "מסורת מומצאת")? מכל מקום, את האינדוקטרינציה השמאלית הזאת סופגים תלמידי האוניברסיטה הפתוחה בקורס העוסק ב"סוגיות בחקר הלאומיות". אתם מבינים מדוע דווקא באזרחות חשוב שתלמידינו יחזקו את הבנתם ביחס לשורשי הלאומיות שלנו? 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו