לא לצעדים חד־צדדיים

מול הבעיה הפלשתינית, במצב הנוכחי עדיפה העמידה במקום מאשר צעד קדימה - אל מעבר לסף התהום • עלינו להימנע מקרע בעם ולדחוף לעבר הסכם קבע רק כשהעתיד ברור - בניגוד למתרחש עכשיו • שעת מבחן

את המצב הנוכחי בהקשר הפלשתיני נכון לתאר כדריכה במקום המלווה בטרור מסוג כזה או אחר: ב־2002 טרור של מתאבדים וב־2016 טרור של סכינים. הטרור אינו קשור בעיקרו לקיומו או לאי־קיומו של תהליך מדיני. יחיא עיאש, מגדולי פעילי הטרור הפלשתיני, פעל באישורו של יאסר ערפאת בעת שיצחק רבין ז"ל ושמעון פרס (יבדל"א) ניהלו מו"מ אינטנסיבי עם הפלשתינים. במסגרת מכבסת המילים שהנהיגה אז המדיה האוהדת אוסלו, קראו לנרצחים באותה העת "קורבנות השלום" - אבל זה היה טרור נטו. מתברר שגם כשיש שקט הוא מותנה בעיקר ביכולות של שב"כ וצה"ל לסכל טרור ולא במשהו אחר.

אין להתפלא שבגין הדריכה במקום, ללא שום סיבה לאופטימיות בעתיד, נוצרה אצל לא מעטים בישראל תחושת מצוקה. הייאוש מהמצב וחוסר היכולת להצביע על דרך טובה לשינוי אמיתי ורחב, מביאים להצגתן של הצעות שתכליתן לקדם את תפיסות העולם השונות, כל אחד לפי טעמו. הכל נעשה במסווה של "צעדים חלקיים כתגובה הולמת לקשיים הנוכחיים". 

אלא שעיון מפורט בהצעות מצביע על כך שאין בהן משום איזשהו פתרון ולו לבעיה אחת. גם לא הקלה ולו של קושי אחד. לאמיתו של דבר, כל צד מנסה לקדם את תפיסת עולמו בטיעוני שווא.

הצעות אלה מזכירות סיפור על בריטניה, שם הוחלט על שינוי כיוון התנועה בכבישים כדי להיות כמו כולם. מאחר שהובן שקשה ביותר להגיע במהלך אחד לשינוי כולל של השיטה, הציעו כמה גורמים להתחיל ב"צעדים חלקיים", ובשלב ראשון רק משאיות תיסענה בצד ימין של הכביש. זה אופיין של ההצעות החלקיות, שרובן גם חד־צדדיות - הן מזיקות ולא תקדמנה דבר.

מצדדי המדינה הפלשתינית אומרים כי אף על פי שאי אפשר להגיע לפתרון מלא, יש להתקרב אליו בצעדים מדודים גם ללא הסכם. יש לעשות צעדים אלה, כי עצם ביצועם משרת את ישראל. נראה כי המציעים זאת מוכנים לשלם מחיר גבוה מאוד תמורת התקדמות מעטה בכיוון שבו הם מאמינים, קרי לעבר מדינה פלשתינית עצמאית. 

הם מהמרים. הם ישלמו את מלוא המחיר הפנימי, יקרעו את החברה הישראלית ולא ישיגו מאומה - לא בצד הבינלאומי ולא מהפלשתינים, שימשיכו ביתר שאת את המאבק בשארית הכיבוש. יתר על כן, הטרור יגבר כפי שהוא התגבר לאחר כל נסיגה של ישראל, הפעם ללא היתרון שיש בגבול מוסכם לאחר נסיגה, שהרי יהיה זה צעד חד־צדדי לקו חסר משמעות בינלאומית. גם לפני הנסיגה מעזה ("הגירוש") הסבירו המצדדים במהלך כי הוא יקנה לישראל את אהדת העולם, מה שהיה אולי נכון למשך כמה חודשים, בקושי.

הצעת הצד השני, "להחיל את החוק הישראלי או ריבונות על שטחי C בלי לקבוע כיצד ייראה ההסדר בסופו", לוקה באותה חולשה ואולי אף ביתר שאת. המחירים יהיו קשים ביותר בכל מערכות היחסים של ישראל עם העולם, שחלקו ידחוף להצהרות ואף להחלטות מעשיות חריפות הרבה יותר משיש היום, עד כדי פרמול החרם נגד ישראל. ובה בעת, מבחינה מעשית, מהלכים אלה ייתנו מעט מאוד לישראלים החיים בשטח, אם לא יזיקו להם. 

כך, למשל, לשב"כ קל יותר לפעול דווקא בשטח שבו הריבון הוא המפקד הצבאי ולא הכנסת, והרי אחד האינטרסים הכי חשובים של היהודים החיים בשטחים אלה הוא הביטחון, שרובו נשען על יכולות השב"כ. צריך להביא בחשבון נזק גדול בעוד תחום: אחרי חקיקת "חוק ירושלים", היתה לישראל טענה חזקה כלפי העולם. ירושלים, כך נטען, היא בירת ישראל, לא עוד "התנחלות", ולכן אי אפשר לגנות את ישראל על כל הרחבה בירושלים, כאילו היתה איזו בנייה על גבעה ביהודה ושומרון. החלת החוק הישראלי בשטחי C תמחוק את ההבדל הזה, שהיה קשה להגן עליו גם במצב הנוכחי.

יתר על כן, העולם לא יקנה את הסברי ישראל. הכל יטענו שהתכלית האמיתית של הצעות הסיפוח והחלת החוק היא לחסל כל סיכוי למו"מ עתידי. זאת למעשה החלטה על מדינה דו־לאומית, בלי להכריז על כך, כי ברור שאחרי צעדים כאלה איש בצד הפלשתיני לא ייכנס למו״מ עם ישראל. אם רוצים מדינה דו־לאומית, כדאי להתכונן לכך ונכון לומר זאת באופן ברור ולא לזחול לעברה תוך הסתרת המטרה.

 

לפעול למען קונצנזוס

כשנמצאים על שפת המצוק, עמידה במקום עדיפה על צעד קדימה. הדבר נכון תמיד ונכון שבעתיים כיום, כשהמזרח התיכון בסערה כאוטית ללא שליטה, ותהליכי השינוי בו מובילים בחלק ניכר מהמקרים לעמידה על עברי פי פחת (אך אולי גם להזדמנויות היסטוריות של שיתוף פעולה שהיה בלתי אפשרי עד כה). 

ברור בעליל שכל מו"מ רציני עם הפלשתינים ייכשל בעת הקרובה בגלל הפערים בין הצדדים, וזה לא הזמן לניסוי חסר תוחלת שיזיק בעצם כישלונו. נוכח הנסיבות הללו, יש להעדיף עכשיו דחייה של טיפול שורש, האמור להוביל להסכם כולל על הקמת מדינה פלשתינית עצמאית. אבל אין זו סיבה ללכת למהלכים חד־צדדיים שירעו את המצב.

במקום זה יש להתמקד, מעבר לאמצעים לשיפור תנאי חייהם של הפלשתינים, בחשיבה מה נכון לעשות אחרי אבו מאזן, שאין לו מחליף מוכר וראוי, ללמוד את הסיבות לגל הטרור האחרון וכיצד ממתנים את דחפי הטרור העממי. חשוב ביותר למצוא מהלכים שיקלו על ישראל את ההתמודדות עם האווירה העוינת במקומות שונים ברחבי העולם. חלק מאווירה זו ניזון מהטענה שישראל אינה אומרת אמת כשהיא מכריזה על רצונה במו"מ, כי בה בעת היא סוגרת, על ידי בנייה בהתנחלויות, כל אופציה למו״מ עתידי.

אין זה מצב פשוט ואין פתרונות קלים, אבל יש עיקרון חיוני שצריך להנחות כל מהלך: יש לבחור דרך שעליה יהיה קונצנזוס רחב ככל הניתן בתוך החברה היהודית בישראל. היקפו של הקונצנזוס חשוב יותר מפרטי ההצעה, וזאת כדי לשמור על עמידותה של ישראל ויכולתה להתמודד עם אתגרים קשים בעתיד. 

הסכנה הגדולה ביותר במימושה של הצעה שלא תביא בחשבון את הבדלי הגישה הלגיטימיים בקרב הציבור, היא יצירת קרע בעם ישראל. כדי למנוע אותו עדיף לוותר על הרבה עקרונות חשובים, כי כמעט כולם פחות חשובים עתה מהגברת יכולתה של ישראל לעמוד במבחנים הקרבים ובאים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו