אין ספק שמדינת ישראל היא סיפור הצלחה מזהיר • אך ערב יום העצמאות, כדאי שנילחם בגזענות ובשנאת הזר כדי להצדיק את היותנו אור לגויים
יום העצמאות מזכיר לנו בכל פעם מחדש את סיפור ההצלחה המדהים שבנינו כאן. ככל שאנו משווים עצמנו למדינות אחרות שקמו בתקופתנו, כך אנו מבינים יותר שקרה כאן משהו מיוחד במינו: סיפור ייחודי שאין לו אח ורע בעצם העברת העם היהודי ממקומות שונים בעולם אל ארץ ישראל, בחידוש השפה העברית, בהצלחת קליטתם של העולים, ביכולת הצבאית שלנו, ברמת ההשכלה, התרבות והכלכלה.
אלא שנצחיותה של ההצלחה הזו אינה מובטחת, וישיבה על זרי הדפנה היא מתכון לאסון. מתרחשים תהליכים העלולים לסכן את קיומנו, אם מבחינה ביטחונית ואם מבחינה יהודית ומוסרית. התחושה של רבים מאיתנו כי הצדק איתנו, גם אם היא נכונה בכמה מן הצמתים העיקריים של תולדותינו, אינה נכונה באופן מוחלט, ואינה יכולה להוות תירוץ למעשים בלתי מוצדקים.
הוא הדבר לגבי ההשוואות. מי שמשווה את הדמוקרטיה הישראלית לזו שברוב מדינות העולם, ימצא כי רמתה גבוהה יותר. מי שישווה אותה למדינות שבמועדון שלהן אנחנו מבקשים לחיות, לא יתקשה להבין עד כמה אנחנו רחוקים מהן. מי שישווה את מצבם של האזרחים הפלשתינים בישראל למצבם של האזרחים הערבים ברוב מדינות ערב, יגיע למסקנה כי מצבם כאן טוב יותר. אבל ברגע שההשוואה תיעשה עם היהודים אזרחי ישראל (וזאת ההשוואה היחידה שאפשר לעשות), נמצא כי רב המרחק בכל תחומי החיים. אסור לנו לעשות את חיינו קלים מדי.
הרוב השפוי יושב בבית
תפילת יום הכיפורים מתייחסת לתקופה שבין יום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה, וביום העצמאות אנחנו עורכים את המאזן של השנה הלאומית החולפת, ומתקשים להצביע על התקדמות. לא ביחס למיעוטים, לא בהתנהגות כלפי פלשתינים חפים מפשע, לא ביחס לבית המשפט ולשלטון החוק, לא באשר לסבלנות כלפי מי שדעתו שונה משלנו, לא במעמדה של ישראל בעולם החופשי, לא לקראת שלום, לא לקראת הבטחת קיומנו לאורך שנים כמדינה יהודית ודמוקרטית.
העובדה שכמה משטרים דיקטטוריים בעולם הערבי, המודאגים מאיראן ומדאעש, מקיימים קשרים אינטימיים עם מערכות הביטחון שלנו, בעוד ברחובותיהם מתגברת השנאה לישראל, אינה מחממת את ליבי. אנחנו יכולים לרמות את עצמנו ולספר לעצמנו כי הכל בסדר, אבל גם המדינות האוטוריטריות, המקיימות קשרי כלכלה טובים איתנו, אינן מוכנות לעמוד לצידנו כמעט בשום דיון במוסדות בינלאומיים, והן יוזמות, פעם אחר פעם, החלטות קשות נגדנו.
הדו"ח הקרוב של הקוורטט יציג בפנינו שוב את יחסן האמיתי של המדינות החשובות לנו בסוגיית מדיניות ישראל בשטחים, ושוב נבין כי אנחנו מבודדים בעמדותינו, גם אם אין בכך כדי לפגוע, מיידית לפחות, בקשרי המסחר שלנו. שום מדינה בעולם אינה מוכנה להקים שגרירות בירושלים (המערבית), אף אחת מהן אינה מוכנה להכיר בסיפוח רמת הגולן, ירושלים או בלגיטימיות של ההתנחלות הקרובה ביותר לקו הירוק. העולם אינו מוכן להטיל את אי ההתקדמות לשלום על הצד הערבי בלבד, ואינו מבין מדוע אין אנו מוכנים לקבל את היוזמה הערבית מ־2002, האומרת כי אם נעשה שלום עם שכנינו, תתקיים נורמליזציה בין העולם הערבי (והמוסלמי) לבין ישראל.
אנחנו מתבוננים בשעון הדמוגרפי ואיננו עושים דבר. אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו כי עוד רחוק היום שבו מיעוט יהודי ישלוט ברוב פלשתיני, ויש בקרבנו המנסים לספור רק כל פלשתיני שני, כדי להגיע לתוצאה שלפיה לעולם נהיה כאן רוב. אבל זה לא יעזור. אנחנו עומדים על סף הרגע הזה, ויודעים שכדי למנוע את הגעתו, עלינו לחלק את הארץ בהסכם או שלא בהסכם, אך לא נערכים לכך.
אנחנו מקשיבים להתלהמויות הגזעניות, קוראים את הסקרים שלפיהם רבים מאוד מבקשים לשלח מכאן את הגֵר, ולמנוע ממנו זכויות, רואים את היהודים הרוצחים בכפר דומא ואת מי שביקשו לחקותם, צופים בקבוצות התובעות הפרדה בין יהודים ללא יהודים ומשתמשות באלימות כדי לממש זאת, ומנסים לספר לעצמנו סיפורים על כך שמדובר באנשים הזויים בשולי המחנה. הבעיה היא שהרוב השפוי תמיד יושב בבית, והאנשים ההזויים הללו, הם אלה המוכנים לצאת לרחוב בגשם ולהיאבק על דעותיהם המסוכנות.
לזהות את הסימנים המקדימים
ערב יום העצמאות, אפשר למצוא קרן אור בדמות דבריו האמיצים והחשובים של סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן. הדברים נאמרו בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, משום שזה היה היום הנכון לומר אותם: עלינו להיזהר יותר מאחרים מתסמונת הילד המוכה. לא היה עם שסבל כפי שסבלנו אנו, ששילם מחיר מטורף כל כך רק על עצם קיומו. אבל זה לא הופך את כולנו חסינים מפני התאכזרות לאחרים.
כיוון שהשואה התרחשה, ולא מזמן היה הדבר, היא עלולה להתרחש גם בעתיד, כתוצאה מכך שציבור אנשים אחד יחליט שציבור אנשים אחר פוגע באיכות חייו או ברווחתו. אם יש לנו שליחות קולקטיבית היא לעמוד על המשמר כדי לדעת, עוד לפני האחרים, על קיומם של סימנים מזהים, ולהזהיר מפניהם. השואה התבצעה על ידי אנשים נורמליים, שחזרו להיות אזרחים נורמטיביים שנים מעטות אחר כך, עד מותם. זה הדבר המפחיד ביותר: אין חיסון מפני שואה - לא המוסיקה של בטהובן ולא ריקודי קזצ'וק. את זה צריך ללמד, את זה צריך לזכור.
עכשיו קוראים לפטר את השליח, אבל גולן מתריע מפני הדבר החשוב ביותר: גם אנחנו איננו חסינים, ואם בתוכנו יש דיבורים ומעשים נוראיים, כדאי לזכור - הם תמיד מתחילים במרתפים. במקום לעשות כמעשה שלושת הקופים, כדאי שבשנת העצמאות הבאה נלך בעקבותיו ונמלא את אחד מיעדיה של מדינת היהודים: לא רק לנסות להיות אור לגויים, אלא קודם כל להיות הגשש של העולם, ובכלל זה של עצמנו, מפני גזענות אלימה שסופה מי ישורנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו