החברה הישראלית חווה פיחות מדאיג בערכי הדמוקרטיה וכיבוד שלטון החוק והיחס לזר ולשונה. יש לכך ביטויים מגוונים כמתקפה על בג"ץ ועל התקשורת, ועל דרדור המוסר הנורמטיבי כפי שבא לביטוי בפעילות של פוליטיקאים ימנים לחלץ מהעמדה לדין את החייל אלאור אזריה, שירה למוות במחבל מנוטרל בחברון. גם שיחת בנימין נתניהו עם אביו לא היתה במקומה.
אך מכאן ועד לנאום האלוף יאיר גולן לרגל יום השואה רב המרחק. יש מקום להסתייגות של נתניהו מההשוואה הגלומה בהם, כפי שהביע אותה בפני משה (בוגי) יעלון. מפני שכל הזדון והרוע והמשגים הנחשפים לאחרונה בחספוס של פוליטיקאים ישראלים אינם מגיעים כדי השוואה לגרמניה הנאצית של שנות ה־30. גם צה"ל הבין ופירסם הבהרה מבולבלת שגולן לא אמר את מה שאמר.
אין דמיון. ישראל דמוקרטית ובג"ץ עצמאי ומכעיס את הממשלה כאוות נפשו והתקשורת רבת פנים, ובמה זה דומה לגרמניה, שבה רצח השלטון יריבים־תומכים וגירש יהודים ממקום עבודתם בגלל מוצאם? יש דאגה. יש סימנים בעייתיים. יש התבהמות אלימה. אבל במהות אין מקום להשוואה. גולן הוא כאורתופד שגדע כף רגלו של חולה מהברך ומטה מפני שזיהה מורסה בעקבו.
לא צריך את הנאציזם כדי להתריע על ההוויה הנרקמת בארץ. רק שונאי ישראל מבקשים לגמד את השואה כאילו היתה עוד פרק של עוולה בהיסטוריה של כל העמים. לפני 55 שנים התקיים בקנדה הוויכוח החשוב במאה ה־20 בין ד"ר יעקב הרצוג לבין הפרופסור בעל המוניטין ארנולד טוינבי, שזיעזע את העולם הנוצרי־יהודי בטענה כי ישראל נהגה כנאצים. מה עשה עתה גולן? התחבר לטיעון הזדוני שלא במתכוון.
דברי גולן אינם כנאומו הראוי של הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שהגן על טוהר הנשק שבידי צה"ל. גם לא הגנה ראויה - אכן ראויה - על הפצ"ר שרון אפק מפני מסיתים מימין המבקשים לשבש את משפטו של אזריה.
אין זה עניין לקצין במדים. מה גם שמתעוררת השאלה כיצד ינהגו בקצין אחר, שיקרא לאמץ את "משפט המלך" של הימין המשיחי. הכל בשם חופש הביטוי.
בלכתם לנאום ככל העולה על נפשם - וזה בניגוד לצבאות שבהם קצין נדרש לאישור מוקדם לנאומו - ייטיבו אלופי צה"ל לעשות אם ינצרו את הנאציזם הרחק מלשונם. הרי "חיים ומוות ביד הלשון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו