הערבים בארץ ישראל שאחרי מלחמת העולם השנייה ביקשו להמשיך את דרכם של הנאצים • לכן תיחזוק זיכרון השואה, זיכרון חללי מערכות ישראל ושמחת יום העצמאות חייב להיות בנפשנו • "לעולם לא עוד"
1 הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין יום העצמאות (ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הקודם לו בזמן ומחובר אליו בקשר בל יינתק), הם הזמן שבין כסה לעשור הלאומיים שלנו. הקשר בין שואה לתקומה מנוצל גם לרעה בידי אויבינו ויריבינו. מאז שיצאנו בעור שינינו מאפר המשרפות והקמנו מדינה, מתעצמת ההשוואה הנוראה בין מה שאירע לנו שם למה שאירע לערבים כאן. ההיסטוריון הבריטי, פרופ' ארנולד טוינבי, עשה זאת בשנות ה־50, כשהישווה בין יחס ישראל לערבים ב־1947 ואילך לבין טבח ששת מיליוני היהודים בידי הנאצים. הוא הודה שמבחינה סטטיסטית אין מה להשוות, אבל עמד על דעתו ש"מבחינה מוסרית" ההשוואה בתוקפה עומדת. מי שהתעמת איתו היטב היה ד"ר יעקב הרצוג, מהדיפלומטים המזהירים שעמדו למדינת ישראל.
ההשוואה המקוממת התפשטה בימינו בקרב האינטליגנציה המערבית, שחלקה טבע את המושג "קורבְּנות הקורבָּנות", לאמור, הפלשתינים המסכנים שילמו את מחיר אכזריות הנאצים כלפי היהודים, והפכו לקורבנות היהודים. על הטענה הזאת נוספת, כמובן, האמירה החוזרת בעטיפות שונות, שלפיה אין ליהודים זכות לתביעה היסטורית על הארץ.
בחצי המאה האחרונה התפרסמו ספרים ומחקרים רבים - הן על מלחה"ע השנייה והשואה, והן על מלחמת העצמאות ואירועיה. ימי הזיכרון נטועים עמוק במורשת עמנו - לא רק זיכרון נפעל, אלא זיכרון פועל: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר! שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב). הזיכרון טעון לימוד ותחזוקה, והוא בנפשנו; בלעדיו אנחנו עלה נידף בשבילי ההיסטוריה.
2 רצח ששת המיליונים מבני עמנו בידי הנאצים ועוזריהם היה פרי פעולה מתוכננת ושיטתית. אין לדבר הזה תקדים בהיסטוריה. גם ב־1944, כשהנאצים בנסיגה, לא הפסיקה מכונת ההשמדה את פעולתה, ובתוך מספר חודשים הושמדו כחצי מיליון יהודי הונגריה.
בצידה השני של המשוואה נמצאת שיבת ציון. העם היהודי החל לשוב הביתה החל מסוף המאה ה־18, עם עליות תלמידי הגר"א ואילך, עם גלי העלייה והקמת התנועה הציונית. הישרים מבין ערביי האזור הודו שהיהודים חוזרים הביתה, ושכך נאמר במסורות המקודשות שלהם על חזרת היהודים ביום מן הימים לארצם.
ב־3 בינואר 1919 חתמו בלונדון ד"ר חיים ויצמן, בשם התנועה הציונית, והאמיר פייצל, בשם הממלכה החיג'אזית, על הסכם שהיה אמור ליישב בין התנועות הלאומיות. לא רק אומות העולם הודו בתוקף זכותנו ההיסטורית - בהצהרת בלפור, בחבר הלאומים שהוקם אחרי המלחמה ובאו"ם - גם הערבים הודו בכך. במכתבו, קידם האמיר פייצל בברכה את "היהודים השבים הביתה". טוינבי אישר זאת ואמר שהיה נוכח במקום.
כשלושים שנה לאחר מכן, החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקתה של ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית (ודו"ק: מדינה ערבית ולא פלשתינית, משום ש"פלשתינה" כללה גם את היהודים כקולקטיב לאומי). נציגי היהודים קיבלו את ההחלטה, ומדינות ערב דחו אותה והכריזו מייד שיפעלו לסכלה.
מזכ"ל האו"ם דאז, טריגוֵוי לי, כתב בספרו: "למן השבוע הראשון של דצמבר 1947 התחילו המהומות בפלשתינה מתגברות והולכות. הערבים הצהירו חזור והצהר שיתקוממו בכוח הזרוע נגד החלטת החלוקה. נראה שמנוי וגמור עמם להדגיש זאת על ידי התנקשויות ביישוב היהודי בא"י".
ב־21 בינואר 1948 אמר נציג בריטניה באו"ם למועצת הביטחון: "לערביי פלשתינה ההרג קודם עתה לכל השיקולים האחרים". ב־16 בפברואר הודיעה למועצה, הוועדה לארץ ישראל מטעם האו"ם, ש"אינטרסים ערביים רבי עוצמה - בפלשתינה ומחוצה לה - מַמרים את החלטת העצרת הכללית ועסוקים במאמץ מכוון לשנות בכוח את הפתרון המוצע בה".
עם פקיעת המנדט הבריטי וההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פלשו צבאות ערב למדינה הצעירה. הם הודיעו לאו"ם שהתערבותם "באה להשיב צדק וסדר במקום מהומה ואנדרלמוסיה". אנחנו מכירים את ה"צדק" הזה גם בימינו; העיפו מבט על סוריה שכנתנו. הבהיר זאת מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א־רחמן חסן עזאם (פחה), בשידור ברדיו BBC ב־15 במאי 1948: "העולם יראה עתה דרך השמדה וטבח רב - תוצאות שיסופר בהן כפי שמספרים בטבח המונגולים והצלבנים". בני מוריס מביא בספרו שהציר הבריטי בירדן, אלק קירקברייד, שאל את עזאם להערכתו בדבר הכוח הצבאי היהודי. הוא דיווח שעזאם נופף בידיו והפטיר: "אין זה חשוב כמה הם; אנחנו נטאטא אותם אל תוך הים".
3 קשר נוסף בין השואה להקמת המדינה נמצא בדמות מנהיג ערביי הארץ, המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני. החוקר סטפן פוסוני כתב בספרו "להעיר את הענק"', שכשהמופתי הגיע לגרמניה הנאצית, הוא העמיד את כישרונו לרשות הפיהרר.
המופתי פגש את היטלר בנובמבר 1941. "היטלר אמר לו שהוא נלחם בראש ובראשונה נגד היהודים, 'עד חורמה', ושהיהודים מנהלים את בריטניה ואת בריה"מ. הוא נדר להמשיך במלחמתו 'עד לחורבנו המוחלט של השלטון היהודו־בולשביקי', והבטיח שכאשר יגיע לדרום הקווקז, יכריז על עצמאות הערבים. המופתי הגיש כמה טיוטות בנושא זה. הנוסח המוסכם הכיל את הסעיף שלפיו ניתנת לערבים הזכות לפתור את הבעיה היהודית בפלשתינה ובארצות ערביות אחרות, באותן שיטות שבהן מטפלים עכשיו בבעיה באירופה". עוד כתב פוסוני ש"המופתי שמר על קשר קרוב עם הימלר וגורמים באס.אס ובמשרדי הגסטאפו. יש ראיות אמינות בסבירות גבוהה שהוא היה שותף סוד בנוגע ל'פתרון הסופי'. הוא לחץ על הימלר להמשיך ואף להרחיב את השמדת יהודי אירופה, ומחה נמרצות בפני הגרמנים, בכל פעם ששמע שמרשים ליהודים להגר..."
הנה אפוא המשוואה הנכונה: בשני המקרים הותקף העם היהודי, אבל התוצאות היו שונות. בחלק האחד, הותקפנו בידי גרמניה, למרות שמעולם לא הכרזנו מלחמה עליה. בהתקפה זו, שליש מעמנו הושמד, לרוב בלא שהשיב מלחמה נגד. בחלק השני של המשוואה שוב הותקפנו, בידי ערביי האזור, כשנתיים אחרי השואה, אבל עמדנו על נפשנו וניצחנו. לוּ ניצחו הערבים, חלילה, היו ממשיכים את מלאכתם של הנאצים וטובחים ביהודי ארץ ישראל. ה"נאכבה" שהם מציינים לזכר אסונם, היא קינה על החמצת ההזדמנות להשמידנו. אכן, יום אסונם הוא יום ששוננו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו