מנחם בגין העביר ב־1981 את החוק לסיפוח הגולן, אבל מי שהיה אז יו"ר ועדת החוץ והביטחון, משה ארנס, ציין: "אם יבוא יום ויהיה עם מי לדבר בסוריה, צעד זה לא ימנע את המו"מ" • בינתיים אין עם מי לדבר
הסכמת הנושאים והנותנים על עתיד סוריה, בהתכנסם בז'נבה, התמקדה, בעיקר, בקונצנזוס על כך שעל ישראל יהיה להחזיר את רמת הגולן לסוריה. הסכמה זו העלתה, ככל הנראה, את חמתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכבר זמן רב לא הוטרד בשאלת עתיד הגולן, לפחות לא מאז החל "אביב העמים" הנורא בסוריה. הוא מיהר לכנס את ישיבת הממשלה השבועית ב־17 באפריל, ברמת הגולן עצמה, ושם הכריז כי "ישראל לעולם לא תרד מרמת הגולן".
הדברים העלו ביקורת בעולם הערבי, ארה"ב גינתה, גרמניה ביקרה, אבל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שנפגש עם נתניהו והיה אמור לשמוע ממנו אמירה נחרצת באשר לגורל הגולן, לא אמר על כך דבר בסיום השיחות.
דווקא שבוע לאחר תום מלחמת ששת הימים, ב־19 ביוני 1967, התכנסה ממשלת הליכוד הלאומי, בראשות לוי אשכול ובהשתתפות מנחם בגין, והסכימה לאמץ החלטה, שעיקרה נכונות לקיים מו"מ לשלום עם מצרים ועם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי. היתה זו "ההחלטה הסודית" שפורסמה רק כמה שנים אחר כך.
ההחלטה קבעה כך לגבי סוריה: "ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל. חוזה השלום יחייב: 1. פירוז הרמה הסורית, המוחזקת על ידי כוחות צה"ל. 2. הבטחה מוחלטת של אי הפרעה לזרימת המים ממקורות הירדן לישראל. 3. עד לכריתת חוזה השלום עם סוריה, תוסיף ישראל להחזיק בשטחים שבהם היא מחזיקה כעת".
החלטת הליגה הערבית, בחרטום, יותר מחודשיים אחר כך, שלא להכיר בישראל, לא לקיים עימה משא ומתן ולא להגיע איתה לשלום, גרמה לממשלה לקבוע כי בינתיים לא תציע דבר, אך - מצד שני - לא היה בכך כדי לתבוע סיפוח של סיני או של הרמה. באופן מעשי נבנו יישובים הן ברמת הגולן והן בחצי האי סיני, ועמדת מפלגת השלטון - בנוגע לכל השטחים שנכבשו במלחמה - היתה להגיע בהם לפשרה טריטוריאלית.
הרודן הסורי, חאפז אל־אסד, בשונה מן המלך חוסיין, לא הראה שום סימנים של עניין מיוחד בשלום איתנו, והוויכוחים התקיימו במעמד צד אחד. הימין אמר "אף שעל" והשמאל אמר "פשרה טריטוריאלית", ובינתיים סיפחה הממשלה המשותפת את מזרח ירושלים והמשיכה לבנות התנחלויות בכל השטחים שכבשה, ושהיו גדולים ממנה פי שלושה!
חוזה השלום בין ישראל למצרים קטע את המהלך, וברגע האמת הבין ראש הממשלה מאז 1977, מנחם בגין, כי אם הוא רוצה שלום עם מצרים, עליו לחזור בו מן ההבטחה לגור בעצמו בסיני, לוותר על כל חצי האי, עד הסנטימטר האחרון, לפנות את כל ההתנחלויות, כולל העיר החדשה והיפה ימית, ועל שלושה בסיסים חדישים ומפוארים של חיל האוויר - ואפילו לפרז שטח ריבוני ישראלי לאורך כל הגבול עם מצרים, ובכך עקף את "המערך" משמאל.
אבל את הסכם השלום עם מצרים, שהיה אמור להתבצע בשלבים, במשך שלוש שנים, הוא ניצל כדי לספח את רמת הגולן. בצדק חשב שמצרים לא תעז לשבור את הכלים עם ישראל לפני שזו נסוגה מסיני כולו, וכי העולם יבקר את ישראל, אך לא יעניש אותה באופן קשה מדי.
החוק נועד לשעתו
ב־14 בדצמבר 1981 כינס בגין ישיבת ממשלה בביתו, והציע לקבל החלטת ממשלה באשר להחלת "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה" על שטח רמת הגולן, שמפתה צורפה לחוק. השרים לא בדיוק הבינו איזה צורך היה לחוקק חוק כזה, ובנוסף השר יצחק ברמן, שהתנגד בתוקף ליוזמת ראש הממשלה, העדיף לא להצביע, וכך התקבלה הצעת בגין בממשלתו ללא התנגדות.
עוד באותו היום התבקשה והתקבלה הסכמת ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת להעביר את החוק בשלוש קריאות, כאילו היה מדובר במהלך חירום שאסור לעכבו. בגין הגיע לאולם המליאה בכיסא גלגלים (הוא נותח ברגלו זמן קצר לפני כן), וקיבל אישור מיוחד לנאום ממקומו.
ראש האופוזיציה שמעון פרס היה בארה"ב, וסיעת המערך לא ידעה מה לעשות; היא החליטה לא להשתתף בדיון שלא היתה הצדקה לבהילותו, אך למעשה לא הצליחה לגשר על הפער בין מצדדי הסיפוח ומתנגדיו, ובסופו של דבר תמכו שמונה מחברי הכנסת שלה בהצעת החוק, שעבר ברוב גדול.
הכרעה סופית? לא כל כך. משה ארנס, שהיה אז יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אמר בדיון: "יש לא מעט מקרים בהיסטוריה שהתנהל משא ומתן, והועברה טריטוריה לריבונות זו או זו, והעובדה שהטריטוריה לא נוהלה על ידי ממשל צבאי, אלא על ידי ממשל אזרחי, לא מנעה את המשא ומתן. אם יבוא יום, ויהיה עם מי לדבר בסוריה, אני בטוח שצעד זה לא הוא שימנע את המשא ומתן עם הממשלה שתהיה קיימת באותו זמן". דברים אלה הפכו מאז לעדות לכך שהחוק נועד לשעתו, ולא ימנע נסיגה בעתיד.
פחות מתריסר שנים אחר כך הכריז יו"ר מפלגת העבודה, יצחק רבין, כי רק משוגע ייסוג מרמת הגולן, אך לאחר שנבחר לראשות הממשלה הבין שהוא עצמו עשוי להיות המשוגע הזה, ולכן הציע שהחלטה כזו תתקבל רק לאחר משאל עם. רבין העניק לשר החוץ האמריקני כריסטופר וורן "פיקדון", אשר לפיו אם ייענו צורכי הביטחון של ישראל, היא תרד מהגולן.
פרס, שהפך ראש ממשלה לאחר רצח רבין, ניסה להגיע לשלום עם סוריה על בסיס זה, והדבר לא עלה בידו. גם בנימין נתניהו, שנבחר אחריו, ניסה להגיע לשלום עם חאפז אל־אסד, על בסיס נסיגה בגולן (אשר היקפה שנוי במחלוקת). אהוד ברק, שהחליפו בתפקיד, היה מוכן לוויתור על רמת הגולן בתנאים שלא הוסכמו בין הצדדים.
הכרזתו האחרונה של נתניהו, על כך שלא נרד "לעולם" מן הרמה, לא תמנע משום ממשלה, כולל זו שלו, להגיע לשלום עם סוריה (במידה - שאין לה סיכוי רב - שסוריה תחזור להיות סוריה) ולרדת מהגולן, אם יחליטו מקבלי ההחלטות של אותה עת שזהו האינטרס הלאומי האמיתי של ישראל מבחינה ביטחונית ומדינית.
באשר לי - לו היתה ממשלת ישראל מתכנסת בכיכר דיזנגוף כדי להכריז שתל אביב תישאר בידי ישראל, הייתי עובר לפתח תקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו