סביי וסבותיי ורבים מבני משפחתי הושמדו ע"י הנאצים. ככל הנראה, הייתי נספה גם אני אלמלא היו הוריי עוזבים את אנטוורפן כאשר הייתי פעוט צעיר, על הספינה האחרונה שהפליגה לאוסטרליה קודם לפרוץ המלחמה. כמו הניצולים, זיכרון השואה ימשיך להוות חלק מהדנ"א של אלו מאתנו שמשפחותיהם נרצחו ע"י הנאצים.
אך כיום, כעבור שבעים שנה, בעבור נכדינו, הרלוונטיות של השואה תלך ותיחלש אם לא יתקיים מאמץ מודע להעביר את המשמעות שלה במסגרת ההיסטוריה שלהם. הדבר ייקבע במידה רבה ע"י הגישה החינוכית שתסופק במערכת החינוך הישראלית.
אל לנו ללקות באשליות. הנצחת השואה כביכול באירופה ובמדינות מערביות נוספות היא מצג שווא. ברוב המקרים, היא מגמדת את השואה באמצעות קישור בינה לבין מקרים אחרים של רצח המונים. למעשה, ההנצחה הפכה כה רחבה ואוניברסאלית עד שהמילים 'יהודי' או 'אנטישמיות' כלל אינן מוזכרות בקריאה הנרחבת של האיחוד האירופי לחבריו לקחת חלק בזיכרון השואה.
ישנם כאלו, כולל ישראלים מהשמאל הקיצוני, המבקשים לצמצם או אפילו לבטל את הנצחת השואה בישראל, וזאת בטענה השקרית לפיה היא מנוצלת על מנת ליצור סביבה של קורבנות יהודית וככלי לסחיטת כסף והטבות פוליטית מצד מדינות אירופאיות.
דבר שכזה יהיה הרסני, משום שחיוני שדורות העתיד יבינו את מה שקרה לאבותיהם באירופה ויפנימו את העובדה שלא ניתן לקחת את המדינה שאנו חיים בה כמובנת מאליה.
הצטערתי לקרוא שמנהל בית הספר החילוני היוקרתי גימנסיה הרצליה בתל אביב, ד"ר זאב דגני, קורא לבטל את הטיולים למחנות המוות הנאציים המתקיימים מדי שנה. הוא טוען שבמקרים רבים, "לא תמיד יכולה הרגישות של ילדות וילדים בגיל הזה להכיל את הזוועות".
כמובן שמחליא לשמוע מדי פעם על קבוצות המבקרות במחנות המוות ולאחר מכן חוגגות בשתיית אלכוהול בערבים או משלבות בביקורן יום של קניות בוורשה. בתנאים שכאלה, אין ספק שיהיה זה עדיף לבטל מסעות שכאלו. אך כאשר ניתן חינוך מספק והסיורים מובלים ע"י מדריכים מוכשרים ובעלי ידע, התוצאות הוכיחו כי ישנה השפעה משמעותית ומיטיבה על המשתתפים.
ישנה תלונה מוצדקת בנוגע לעלויות המאמירות המונעות את השתתפותם של חלק מהתלמידים. זהו נושא שצריך להיבחן ע"י הממשלה, כאשר המטרה היא לספק תמיכה שתאפשר לכל התלמידים המעוניינים לקחת חלק בכך.
נכדי שב לפני מספר שבועות מהמסע של בית הספר שלו למחנות המוות בפולין. למרות שמשפחתו רגישה לנושא השואה, הביקור השפיע עליו עמוקות. הקשבתי ביראת כבוד כאשר הוא תיאר כיצד הקבוצה שלו ביקרה בקבר רחל לפני הטיסה שלה, ובשובה הם התאספו לטקס מרגש בכותל. הוא תיאר כיצד חלק מהרגעים המרגשים ביותר עבורו התרחשו לא רק במחנות, במוזיאונים או אפילו במשרפות ובתאי הגזים. מה שנגע בו באופן העמוק ביותר היה הרגע שבו עמד על האדמה שעליה נרצחו מאות אלפי יהודים באופן אכזרי, ושבה נטמנו גופותיהם בקברי אחים.
כיהודים, אנו מחויבים להבטיח שהפרק החשוך הזה של ההיסטוריה שלנו יונצח ויילמד ע"י הדורות היהודיים הבאים. זאת, לא רק בכדי לכבד את קדשינו, אלא במטרה להעריך את הניגוד שבין העם היהודי כיום, אשר לאחר תחיית הלאומיות שלו, מסוגל להגן על עצמו, לבין חוסר האונים של אותם שנים חשוכות, אז העולם עמד מנגד בזמן שאנו נרצחנו. אם ניכשל בכך, הפרק האיום הזה יהפוך ללא יותר מהערת שוליים של ההיסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו