הזעזוע מגילויי האנטישמיות במפלגת הלייבור הוא רב. ראש עיריית בלקבורן לשעבר, סלים מולה, משוכנע שישראל עומדת מאחורי הפיגועים של דאעש בצרפת, ומפציר ביהודים להפסיק לשתות את הדם של עזה. חברתו למפלגה, חברת הפרלמנט נאז שאה, מציעה בפריים־טיים טלוויזיוני להעביר את מדינת היהודים לארה"ב. וראש עיריית לונדון לשעבר, קן ליווינגסטון, מסביר שהתמיכה של היטלר בציונות היא עובדת היסטורית.
וכ־50 חברי מפלגה הושעו ממנה בחשאי. עיתונים התכסו במעטה הקונצנזוס לצד היהודים וכנגד האנטישמיות הבוטה. הביטויים הללו זיעזעו במיוחד, מפני שהם אינם בבחינת פעולות ספורדיות של פרטים קיצוניים, אלא מסמלים תפנית, חדירה מאורגנת, ממוסדת של אנטישמיות לתוך הממסד הפוליטי, לשלטון. לא בהיחבא. באופן בוטה.
כל זה מתרחש בצמידות למועד סימבולי, היום, יום זיכרון השואה, והרלוונטיות ההיסטורית מדאיגה. האירועים הללו צריכים להדיר שינה מעינינו, אבל לא רק הם. במקומות אחרים בעולם ובהקשרים רבים אחרים מתקיימת אנטישמיות מסוכנת לא פחות. אנטישמיות "סמויה", חמקמקה, כמעט לגיטימית. כזו שנאמרת לא רק על אדמת אירופה, שמסתתרת תחת שנאת ישראל "בלבד". יתרה מכל, כזו שהופכת לחלק משיח לגיטימי, שאינו מסתיים בזעזוע או בהשעיה של המשתתפים בו.
אנטישמיות מסוג זה גואה בין השאר בארה"ב, בעיקר באקדמיה. ב־2015, למשל, היה זינוק של 38 אחוזים בתקריות אנטישמיות כלפי סטודנטים יהודים. במקביל, ה־BDS הפך לבן בית בכנסים אקדמיים; סטודנטים יהודים חוששים להשתתף בפעילויות הנושאות אופי יהודי מחשש שיתנכלו להם; וציורי צלבי קרס על קירות הקמפוסים נעשים שכיחים יותר ויותר.
ברשות הפלשתינית השיח הזה קיים זמן רב. מה שכונה בעבר "הסתה" בספרי הלימוד, וביטולו היה תנאי בהסכמי אוסלו, הפך ללימוד לגיטימי של ה"נרטיב" הפלשתיני. שם נאמר, לא אחת, כי ישראל עומדת מאחורי כל הרוע בעולם (לא רק פיגועי הטרור בפאריס). וכן, מדינת ישראל נמחקה מספרי הלימוד, לא רק מבחינת החלוקה הגיאוגרפית של הארץ, אלא גם הנתונים הדמוגרפיים של היהודים שחיים במדינת ישראל נעדרים. פשוט אין יהודים. כל זה מתיישב, כמובן, גם עם התפיסה הלא פחות אנטישמית שהמדינה הפלשתינית צריכה להיות המדינה היחידה בעולם שתוכרז כמדינה ללא יהודים. כמו כן ממשיכים להילמד השירים האנטישמיים על היהודים השותים את דם ילדיהם, והפרוטוקולים של זקני ציון מוזכרים כמסמך היסטורי תקף.
ובפרלמנט הישראלי, איימן עודה, בעודו נושא דברים מול קהל האוהד את החרם על ישראל, מסביר שאין בכוונתו לעודד חרם על כל יהודי באשר הוא, אבל אם אפשר יהיה "to mobilize", כלומר לשנע, הכי הרבה יהודים זה יעזור לו.
האם היינו עוברים לסדר היום אם כל זה היה נאמר ונלמד ביבשת שבה נרצחו ששת המיליונים? המרחק בין המציאות שבה אנו חיים כיום לזו שבה חיו היהודים בתקופת השואה רב וניכר. אבל עדיין עלינו להיות ערים לכך שמהלכים אנטישמיים ממוסדים אינם נוצרים באחת. הם נבנים אט־אט, והופכים ממקרים בודדים להתבטאויות שכיחות ולגיטימיות, העלולות לשמש קרקע פורייה להתפתחותה של אנטישמיות גלויה.
עלינו להמשיך לומר לילדינו: "לעולם לא עוד". בצד זיכרון השואה והאנטישמיות בגלגוליה השונים, נמשיך לספר על חוזקה הרוחני, הכלכלי והצבאי של מדינת ישראל, על גאוותו של העם היהודי ועל זכותנו ההיסטורית להקים בית לאומי בארץ ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו