מסיממבה: על ערב הפרידה מקובי בראיינט

ההחלטה של רשתות הטלוויזיה להעביר לערוץ משני את משחק הפרישה של קובי בראיינט לטובת משחק שבירת שיא הניצחונות של גולדן סטייט היא חלק מטרנד קידוש הסטטיסטיקה שהשתלט על הליגה, כשבדרך הלכו לאיבוד הרגש, האינטואיציה והסיפור האנושי. הנכה רגשית שהחליט כך בוודאי השאיר חור בקיר הסמוך אליו מכמות הפעמים שדפק את מצחו, משום שמיסמס ערב אדיר, כולו הוד והדר, כבוד ותודה, דרמה והיסטריה.

מג'יק ג'ונסון, אייקון שהתחיל את הערב בדברי ברכה והוקרה כמו היה מעריץ, עם קהל שהגיב באקסטזה אחרי כל סל, ובראיינט שסיים את הקריירה שלו בצורה כל כך הוליוודית - 60 נק' ועוד בניצחון הלייקרס (96:101 על יוטה) - בעיר הכי הוליוודית. לו היה נכתב תסריט כזה הוא היה נפסל ממתיקות יתר ומופרכות דמיונית.

אז דפי ההיסטוריה הקבוצתיים אמנם שייכים לחבורה של קר וקרי, אבל ערב סיום הליגה היה שייך לחצי אדם עם משימה, חצי ממבה, משיממבה. בראיינט הצליח, לא רק במשחקו האחרון, לטשטש גבולות בין המומצא למציאות והראה שגם אם יש גבול, אז אין גבול; כי הוליווד כבר לא זוכרת, כי מכל הברכות והתודות, החדרנית מהמלון בקולורדו נשכחה ולא הוזמנה להודות לו על צ'ק השתיקה שקיבלה.

בתחילת שני המשחקים, שהחלו באותו זמן, עין אחת הופנתה לאורקל ארנה ועין אחת לסטייפלס סנטר, וככל שהתקדם המשחק של בראיינט אל הסיום המונומנטלי, שתי העיניים לא יכלו להסיט את מבטן ממנו, מייצר קאמבק מפיגור דו־ספרתי עד לסל הניצחון מול אותם ג'אז שמילאו את תפקידם ההיסטורי כסייד קיק אולטימטיבי כמו במשחק הפרישה (הזמני) של מייקל ג'ורדן. אלת הכבוד הותירה ארבע שניות על שעון המשחק כדי לערוך חילוף של כבוד ונפנוף אחרון. ובדרך שבה יצא, הוא דווקא נכנס ללבבות שסירבו להכניסו כל כך הרבה שנים.