הבחירות המוקדמות שיתקיימו במפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית ב־19 במאי במדינת ניו יורק עשויות להיות בבחינת לחיות או לחדול - לפחות לגבי הילארי קלינטון ודונלד טראמפ. קלינטון נחלה סידרה בת שמונה כישלונות מול ברני סנדרס - האחרונה רק לפני יומיים בוויומינג - ואם תיכשל גם בניו יורק, או לא תשיג לפחות רוב משמעותי על יריבה, מועמדותה עלולה לעמוד בספק, כל שכן ניצחונה בבחירות הכלליות. בינתיים היא בוודאי תנצל עד תום את המעידה של סנדרס, שדיבר בראיון ל"דיילי ניוז" על "10,000 הרוגים פלשתינים" בצוק איתן, אמירה שתרחיק ממנו אפילו חלק מהמצביעים היהודים האולטרה־ליברלים.
ואילו טראמפ, אחרי כישלונות צורבים מול הסנאטור קרוז בוויסקונסין ובקולורדו, זקוק עכשיו לניצחון סוחף בניו יורק כדי לשקם את מעמדו כמועמד המוביל של מפלגתו. אולי לא יהיה זה מוגזם לומר שבניו יורק בעוד שבוע עשוי ליפול הפור לגבי מי יעמוד בראש העולם החופשי בשנים הבאות.
בימים אלה עומד גוף מחקר בירושלים לקיים דיון בנושא "הדוקטרינה המדינית" של הנשיא אובאמה, כפי שהציג אותה בראיון מקיף עם העיתונאי ג'פרי גולדברג בירחון "אטלנטיק", ועל השלכותיה האפשריות על הממשל הבא. לדעת הנשיא ברק אובאמה, על סעודיה ואיראן לחלק, למשל, ביניהן את ההשפעה במזרח־התיכון - מבלי להתייחס לאינטרסים של מדינות האזור עצמן. בעניין סוריה, הוא סבור שהחלטתו להתעלם מ"הקו האדום" שהוא עצמו קבע לגבי השימוש בנשק כימי היתה ההחלטה "החיובית והחשובה" ביותר שנקט במהלך כל שלטונו, וסירובו להיענות לדרישות בעלות בריתה של ארה"ב במזרח התיכון (וגם של שר החוץ ג'ון קרי והיועצת לביטחון לאומי סוזן רייס) לנקוט פעולה צבאית נגד הנשיא אסד היה לדידו "יום שחרור".
דבריו של הנשיא, ובפרט מגמתו המוצהרת להתנתק מבעלות בריתה המסורתיות של אמריקה באירופה ובמזרח התיכון ולהעביר את הציר המדיני למזרח אסיה, עוררו גל ביקורת. כפי שכתב ניק ברנס, תת־שר החוץ בממשל ג'ורג' וו. בוש, היא הסבה יתרונות "לרוסיה, לאיראן, לסוריה ולחיזבאללה, שהן אויבותיה האמיתיות של אמריקה", על חשבון ידידותיה. הגישה של אובאמה, אומר ברנס, פגעה באמינותה של אמריקה לא רק במזרח התיכון כי אם בעולם כולו.
קשה לדעת באיזו מידה ה"דוקטרינה" של אובאמה תכתיב גם את מהלכיו המדיניים של מי שיירש אותו - ומבחינה זאת קיימת סתירה במסורת המדינית של אמריקה - המשכיות מזה ורצון היורש להטביע חותם משלו על ההיסטוריה מזה. בניגוד מוחלט להנחות המוקדמות, נושאי מדיניות חוץ עלו בתדירות רבה בעימותי הפריימריז בשתי המפלגות, ועשויים למלא תפקיד מרכזי גם במערכת הבחירות הנשיאותית עצמה. איראן וההסכם עימה, הפרשיות בלוב המאפילות על המוניטין של הילארי קלינטון, הכאוס בסוריה ובעיראק וכמובן גם היחס לישראל - כל אלה לא ייעדרו מההתקפות ומהתקפות הנגד. אמנם אין בנאומים שיינאמו ובהבטחות שיפוזרו משום סימן דרך ברור, לא לחיוב ולא לשלילה, למדיניות שינקוט בפועל הממשל החדש, ולמרות זאת, ההיסטוריה האישית של המועמדים יכולה לעיתים לתת אינדיקציה, ולו חלקית, לגבי הדנ"א המדיני (או הכלכלי) שלהם.
אין זה סוד שבנושאים מסוימים קלינטון, שנחשבת ל"ניצית" יותר, לא היתה שלמה עם ההחלטות המדיניות של הבוס שלה אובאמה, כולל בעניין סוריה ואפגניסטן והיחס לנשיא מובארק, וכן בעניין הסכסוך הישראלי־פלשתיני, שבהקשר אליו נקטה לעיתים לשון יותר אוהדת לעמדות הישראליות. כך היה למשל בצוק איתן ואפילו לגבי ההתנחלויות. אך השאלה היא אם כנשיאה אכן תעביר את הילוך מדיניות החוץ של אובאמה לאחור, או שמא תמשיך בה בקוויה הכלליים? אשר לטראמפ, קשה להתנבא לגבי עמדותיו המדיניות, אך מהתבטאויותיו אפשר להתרשם שנטיותיו הן על גבול הבדלנות, ואינן שונות כל כך מהדוקטרינה של אובאמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו