1 בתחילת העשור הקודם, שוחח אחד משופטי בית המשפט העליון עם מומחה למשפט על האקטיביזם השיפוטי. המומחה תהה, מהיכן לקחו שופטי העליון את הסמכות להחליף בפועל את הממשלה והכנסת, ולהתערב בסוגיות שאינן קשורות למשפט אלא למערכת היחסים בין האזרחים לשלוחיהם בכנסת ובממשלה? בית המשפט, אמר אותו מומחה לשופט, מתנהג כאילו היה רשות־על מחוקקת ומבצעת גם יחד, ובכך מערער את עקרון הפרדת הרשויות. השופט הנכבד השיב שהביקורת נכונה אמנם, "אבל תראה מי נבחר (לכנסת)?"... במילים אחרות, מישהו צריך לנהל את המדינה, ואי אפשר להפקידה בידי הליצנים שההמון בחר.
בל נטעה. ההתנגדות לביקורת על בית המשפט העליון, כפי שעולה מההתקפות על שרת המשפטים איילת שקד, אינה נובעת רק מחרדה לשלטון החוק או מרצון לשמור על עצמאות בית המשפט (יש גם קולות כאלה). כמו בסערת התרבות ובסערות התקשורת, גם ביחס לבית המשפט, העילית הוותיקה נלחמת על שליטתה ארוכת השנים במה שהפך מאז המהפך ההוא, ב־1977, למוקד כוח חלופי לממשלה הנבחרת.
פרופ' מני מאוטנר הראה בספריו את שינוי המגמה, שעה שמראשית שנות ה־80, העביר השמאל הישראלי את זירת ההכרעות מהכנסת לבית המשפט. לא "הגנה על הדמוקרטיה" יש פה, אלא הגנה על הסדר הישן.
2 נאומה של שרת המשפטים היה מדוד ומתון, ובעיקר מלומד. בוודאי לא "התקפה". עוד קודם לכן ביקר ראש הממשלה עצמו את פסק הדין של העליון במתווה הגז ובכך העניק רוח גבית ומשנה תוקף לדברי שקד. פסקת היציבות במתווה הגז באה לעולם מכיוון שהממשלה פתחה שוב ושוב את החוזה.
כדי להרגיע את חששות המשקיעים, התחייבה הממשלה לכבד הסכמים, לכל הפחות לעשר השנים הבאות, בתנאי כמובן שהצד השני יעמוד בכל התחייבויותיו. קריאה פשוטה של פסק הדין מעלה שהממשלה אינה יכולה להתחייב בחוזה כלשהו מעבר לזמן כהונתה. זה הגיוני?
מדוע לא שמענו אפוא את קולו של בית המשפט ביחס להסכמי אוסלו, שכבלו אותנו לעשרות שנים של דם ואש ותמרות עשן? האופוזיציה התנגדה למתווה הגז כולו ולא רק לפסקת היציבות, אבל לשם כך התקיימו בחירות. בית המשפט נקט, לא בפעם הראשונה, עמדה במחלוקת פוליטית וכלכלית ולא בשאלה חוקית.
חקר בית המשפט ומצא שלא נעברה עבירה בידי הממשלה והעיסקה נחתמה כחוק - מרגע זה, מדוע עליו להתערב בגוף העיסקה הכלכלית, הרי לשם כך נבחרה הממשלה? בסיכום דבריו, קבע ראש ההרכב, השופט אליקים רובינשטיין, כי "יש לייחס חשיבות למחלוקת שהנושא מעורר בקרב חלקים נרחבים בציבור. אלפים גדשו את הרחובות, על מנת להביע את מחאתם כנגד ההסדר המתגבש", ולכן קבע שיש להעביר את החקיקה לכנסת.
ואני חשבתי שזה כבר נעשה, ולא רק על ידי אלפים אלא על ידי מיליוני אזרחים, שגדשו את הרחובות ב־17 במארס 2015, כדי לקבוע מי יהיו נבחרי הציבור שבאמצעותם יעבור ההסדר המתגבש.
3 השופט נעם סולברג כתב בדעת המיעוט דברים נכוחים: "עד שהוא (רובינשטיין) חושש להסגת גבולה של הכנסת על ידי הממשלה, חושש אני... שמא נסיג אנחנו, השופטים, את גבולו של המרחב הפוליטי. אף אחד לא חנן אותנו לִצְפות בקריסטל ולחזות ולפרש את התרחישים הפוליטיים האפשריים. אמנם איננו תמימים, אך הערכות פוליטיות חורגות מן התחום החוקי והמשפטי שעליו הופקדנו, ולא על סמכן ניתן להשתית מסקנה על כבילת שיקול דעתה של הכנסת".
זו גם רוח הביקורת הפוליטית והציבורית על פסיקת בית המשפט. אהרן ברק כינה את "התחומים הפוליטיים שההכרעות בהם מתקבלות בכנסת ובממשלה", שבהם אין הצדקה להתערבות בית משפט - "חור שחור משפטי". לעומתו, מכנה שרת המשפטים את החורים השחורים הללו "מרחבי משילות" - כלומר, המקום של הכנסת המחוקקת חוקים בשם העם שבחר בה ושל הממשלה המושלת מכוחו של העם.
4 התגובות ההיסטריות בקרב האורתודוקסיה השמאלית לא איחרו לבוא. לא מובן כיצד קבוצה חילונית, שלמראית עין אינה סוגדת לסמכות כלשהי, מתייחסת לגוף אנושי כלשהו ביראת כבוד השמורה לאלים. זה מנוגד בהחלט למסורת התרבותית והמשפטית של עמנו. הדיבר השני, "לא תעשה לך פסל", עשוי להתפרש "אל תעשה את עצמך, את מחשבותיך ותפיסותיך, לפסל שיש לסגוד אליו".
ח"כ שלי יחימוביץ' טענה מייד את מאגר התגובות הקבוע שלה, והטיחה בשקד שלא מדובר ב"ביקורת בונה" אלא ב"השתלחות פרועה ודה־לגיטימציה לגוף שעלייך לחזק. תארי לעצמך שר ביטחון שהיה משתלח כך במערכת הביטחון". היא גם קראה לפיטוריה. דמוקרטית למופת.
אבל שקד חזרה על דברים שאמר המדריך של מרים נאור נשיאת העליון הנוכחית, השופט משה לנדוי ז"ל, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, על השופט אהרן ברק והמהפכה החוקתית שהנהיג: "ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו... (היעד שלו הוא) לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו, וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל" (ראיון לארי שביט ב"הארץ").
לצד לנדוי מתייצבת שורה ארוכה של מומחי משפט וחוקריו, ביניהם אנשי שמאל, שמזהירים זה שנים מפני הכרסום במעמדו של בית המשפט העליון בשל הסמכויות העודפות שנטל לעצמו.
יתרה מזו, מערכת הביטחון כפופה לשר הביטחון, וכך באשר לסמכותם של שרים אחרים. לא כך ביחס למערכת המשפט. הרשות השופטת עצמאית לחלוטין ואינה כפופה לשר המשפטים. דווקא בשל הרחבת הסמכויות שנטל בית המשפט, חיוני ששרת המשפטים תבקר את בית המשפט ותתערב בדיון הציבורי.
5 גם ציפי לבני ביקשה להשתיק את הדיון הציבורי החשוב ודימתה את הביקורת ל"חרב פוליטית בבית המשפט העליון". שכחה כנראה את מקורותיה. לפני כ־15 שנה היא פירסמה מאמר מלומד בשם "תנועת החרות ו'מדינה יהודית ודמוקרטית' - מבט היסטורי ואקטואלי".
אחד מפרקי המאמר נקרא: "בית המשפט העליון כתחליף לחוקה". וכך כתבה: "למרות היעדרה של חוקה למדינת ישראל וההימנעות המכוונת של הנהגותיה לדורותיהן להיזקק
לקביעת הערכים באופן מובנה, לא נשאר חלל ביחס לערכיה של ישראל. בית משפט עליון דוגל באקטיביזם שיפוטי, ונטל על עצמו בשנים האחרונות את המשימה של יצירת מדרג נורמות וערכים בעבור מדינת ישראל... בערבו של יום הובאו סוגיות אלה (יהודית־דמוקרטית) לפתחו של בית המשפט העליון, שנתן ביטוי לתפיסות יסוד של שופטיו".
במאמרה, שייכה לבני את עצמה ל"קבוצה גדולה בציבור היהודי", ש"אינה שומרת מצוות", אך "מעוניינת לשמר את ישראל כמדינה יהודית כאמצעי לשמירת הלאום"... קבוצה זו "חוששת, כי הנפגע כתוצאה מהתנגשות זו בין הערכים או אף מהאופן שבו בג"ץ מאזן אותם, יהיה בסופו של הליך - הלאום היהודי ואופייה היהודי של המדינה". לפי אמות המידה של לבני היום, ביקורתה שלה לפני פחות משני עשורים בלבד, היתה לא חרב אלא חנית אדירים "כמנור אורגים".
ואחרי הרעש הגדול נותרנו עם פסק דין בעייתי, עם תרבות כלכלית המרתיעה משקיעים ועם חור גדול בכיס הלאומי. לטובת הדמוקרטיה, המצב הזה מוכרח להשתנות.
כיוון שניתנה רשות, שוב אינו מבחין
6 שלושה שבועות חלפו מאז מתה עלי אימי היקרה. זיפי זקן האבל משתרגים על פניי, עיקשים וזועפים. מלבינים את צערי. שלושה שבועות שכבה אימא במחלקה פנימית ו' בביה"ח בילינסון, מחוברת למכונת הנשמה ומוחה באוזני כולנו על כלא המכשירים שהושמה בתוכו. עד שפקעו ריאותיה לבלי שוב.
שלושה שבועות טיפלו בה במסירות ובגבורה רופאי המחלקה, אחים ואחיות וכוחות עזר רפואיים שסבבו את מיטתה ואותנו כמלאכים. והיה עַבֶּד, איש קלאנסווה שבשרון. ניקה ורחץ והחליף ובדק ושוב החליף; במצבים הקשים ביותר, ועודד. בכל עת שחיפשנוהו, נמצא מייד עם חיוך נכון לעזור. ולא רק לנו, גם לחולים האחרים - קהילה קטנה שהתקבצה על נפשה מפני המוות שאינו מבדיל בין אדם לאדם, וכיוון שניתנה רשות למשחית להשחית, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע ובין יהודי לשאינו יהודי.
מטבע הדברים, כשהורינו מזדקנים, אנחנו פוגשים לעיתים מזומנות יותר את בתי החולים. אימא שמחה לחלוק את חדרה עם ערבים. אהבה את המשפחתיוּת הקולנית - כאלה בדיוק גם אנחנו. אהבה את הצבעים והבגדים - כך התלבשה גם היא. מטפחות הראש דמו לשלה. גם הספונטניות הדתית, עוקפת ממסדים קלריקליים, היתה דומה וחביבה עליה.
מייד יצרה קשר, מדובבת את בת או בן חדרה, מתערבת בשיחות המשפחה שסבבה את המיטה מולה. הייתי מתבונן בה בסקרנות, משתאה לטבעיות חסרת התהיות שבה קפצה על פני מה שנראה היה אולי לאחרים "פער", "חשש" ו"איום". והצד השני תמיד נענה לה. לא פעם החליפו מתנות, חיבוקים, נשיקות.
קודם לאשפוזה, כשעוד יכלה, היתה מבקשת לבקר בירידי הכפרים הערביים. מייד כשהגיעה - אל מול צבעי השוק, ססגוניות הדוכנים, צעקות המוכרים - פרחה. כן, הספורט הידוע - עמידה על המקח - היה מקצוע אולימפי שלה. ושלל הקניות היה גאוותה. בצעירותה נהגה לקנות גם כבשים ולהביאם אלינו הביתה. אותי מינתה לפטמם בעלים מעץ האבוקדו העקר ששכן בחצרנו ובקליפות אבטיח שנחרצו לריבועים ובמטעמים נוספים.
זה לא מנע ממנה לשפוך את חמתה על מחבלים, מנהיגים או אנשי דת ערביים או פלשתינים שפגעו או איימו לפגוע בנו. היתה מאחלת להם את כל מנעמי הגיהינום האפשריים, ומנגד מברכת את כוחות הביטחון ומנהיגי ישראל בבריאות איתנה ובהצלחה במשימותיהם.
אולי זה הסיפור: אימי לא נזקקה לכמויות הזבל המילולי והאינטלקטואלי שניתכו עלינו, כדי להבדיל בין טוב לרע, בין אויב לסתם אדם זר, ולבטח לא הכירה את אמנות ההכללה, שעה שניצב מולה אדם. אה, כמובן שלא חששה מ"ח'פלות". היא עודדה אותן.
7 אחרי הגינוי הברור והמוחלט של דברי ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ושל דברי רעייתו), חשוב לברור את הבר מהתבן, משום שבמרוצתו לטעון טענה עקרונית, הפיל סמוטריץ' את הקערה כולה על ראש כולנו. הטענה העקרונית - שהבעתי אותה בעבר - היא, שכל עוד מתקיים מצב מלחמה בין ערבים ליהודים, כפי שחווינו במאת השנים האחרונות, אי אפשר להפיל את העוינות ההדדית על צווארי הגזענות בלבד. בוודאי על רקע גל הדקירות האחרון, שכלל מחבלים (ומחבלות) שלא ענו לדיוקן ה"קלאסי" של מחבל.
וכי למה ציפינו, שאזרחים מן השורה יאפסנו בצד את פחדיהם וחששותיהם, וינהגו כרגיל? כואב ככל שיהיה, הפחד והחשש מערבים, אינו מוסבר בהכרח כ"גזענות". בדיוק כשם שחיילים במלחמה "מסתפקים" במנת העוינות הלאומית ולא תמיד נדרשים לתורת הגזע. אגב, דווקא בשל כך, דברי ח"כ בצלאל סמוטריץ' חמורים פי כמה, משום שהם הופכים את החשש הטבעי והפשוט מפני טרור איסלאמיסטי או ערבי לעניין גזעני. בא לברך ויצא מקלל.
8 וישנו הצד השני במשוואה הפוליטית הישראלית, חלקים בשמאל הישראלי שנפלו כמוצאי שלל רב על טיפשות טיעוניו של סמוטריץ' וצבעו כמנהגם את "כל הימין" - ואפילו את "כל הישראלים" - כ"גזענים", "פשיסטים" וכן, "סכנה לדמוקרטיה". בוודאי. האם יש משהו בימין שמבחינת השמאל אינו סכנה לדמוקרטיה?
הגדיל לעשות ח"כ מיקי רוזנטל, ובעימות עם סמוטריץ' בגל"צ, כינה את האחרון "יודונאצי" ושייך אותו ל"אס.אס יהודי". מבחינות מסוימות, הדברים הללו עולים בחומרתם על אלו של סמוטריץ'. הם לא מעידים על מוסריות יתרה של ח"כ רוזנטל אלא על תבהלה מחשבתית ובריחה מהתמודדות רצינית עם הדברים שלפנינו.
רוזנטל השיב לי שהוא התמחה בהיסטוריה של שנות ה־30 ויהודי השם עצמו עליון על פני גזע אחר הוא "יודונאצי". אוי לחרפה, ואוי ללימודיו של רוזנטל. יש לא מעט שנתות בסרגל שנאת הזרים; הנאציזם הוא השֶׁנֶת (יחידה של שנתות) האחרונה והקיצונית ביותר. כפי שציינתי, מצב של מלחמה וגלי טרור, "מזהם" את ההגדרה ה"טהורה" של גזענות, משום שיש סיבות נוספות ופשוטות בהרבה לעוינות ולשנאה בין הקבוצות האתניות היריבות. זה באמת עניין בסיסי שצריך להילמד כבר בבית הספר התיכון.
אז מילא הניצול הקבוע של כמה מהח"כים הערבים את האירוע להטלת רפש על כלל הציבור היהודי בישראל; אבל מה זה אומר על נבחר ציבור יהודי (מהמחנה הציוני!), המבין פרק או שניים (או שלא?) בתקשורת המונים, אם הדימוי הראשון הקופץ לפיו הוא "נאצי"? ולא נחה דעתו עד שהוציא מפיו ביטוי טמא נוסף - "אס.אס יהודי"! ומה לנו כי נלין על האנטישמיות העולמית, אם נבחרי ציבור בתוכנו מספקים חומר בערה והצדקה לעלילות שונאינו?
9 והערה אחרונה: מפלגת הבית של הציונות הדתית מתמודדת עם צרות לא פשוטות. חלקן הגדול נובע מתפיסה אידיאולוגית שונה בין חלקיה.
עוד במהלך הבחירות האחרונות סברתי, כי ראוי היה להפריד בין "הבית היהודי" (בנט ושקד וכו'), הליברלי יותר מבחינה דתית, לבין "תקומה" (אורי אריאל וסמוטריץ'), החרדית־דתית, ולחבר את האחרונה עם מפלגתו של אלי ישי. כך היו ניצלים מנדטים נוספים בימין, ובעיקר היתה נחסכת המבוכה הנוכחית. חכמים, היזהרו בדבריכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו