"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

נכנע לכוחנות של עצמו

,עודכן

ועדת השחרורים, שסירבה לקצר את עונשו של משה קצב, עמדה על המאפיין העיקרי בהתנהגותו לכל אורך הפרשה: כוחנות. סקירה פרטנית מלמדת שיש דברים בגו. אפילו מהלכו היזום להזמין אליו את היועץ המשפטי דאז מנחם (מני) מזוז כדי להתלונן על א' הוא הפגנת כוחנות מילולית של שימוש בעוצמת השררה והמעמד נגד מי שפונה אליו, בין אם בתביעה ובין אם לבקשת עזרה בדחילו ורחימו.

כך נהג קצב לכל אורך הפרשה: במסיבת העיתונאים, שבה איבד את עשתונותיו ובבטלו במחי יד את הסדר הטיעון שסוכם על דעתו, וגם עתה בתום יותר מארבע שנים בכלא.

בעיניי, השלטונות נוהגים להעניק קיצורי שליש (ועוד "מנהלי") בחופזה נדיבה מדי, וזאת רק כדי לשמור על השקט בתאים ומטעמי צפיפות במתקני הכליאה. לא צריך להעניק קיצור של שליש לאיש, שאינו מודה ומתחרט בעבירות שיש עימן קלון. ראוי לכבדו שהוא דבק בצדקתו, אבל אין להעניק לו פרס על כך. אם כה חשוב לקצב לדבוק בגירסת חפותו, שישלם את מחירה.

כבר היו דברים מעולם. בבוא שעת ההכרעה לגבי אסירי המחתרת היהודית סירב יהודה עציון לחתום על נוסח השחרור, ובחר להשלים את תקופת המאסר שהושתה עליו. כך ראוי.

הטעות המעשית של קצב בשנים שעשה במעשיהו היתה חלק מן הכוחנות שתיארה ועדת השחרורים בהחלטתה אתמול לדחות את פנייתו. אילו תיכסס ביתר תחכום היה נפתח לבירור מה אירע לו ומשחזר עם עצמו בעזרת פסיכולוגים מדוע הירשה לעצמו לנהוג בכוחנות אדנותית, ולמצוא את שורשי הרוע במה שמלכתחילה נראה לו כמנהגו של עולם, ולא כאיסור חמור.

הוא לא היה צריך לקפוץ מייד למסקנה כי פשע ולבקש סליחה. יכול היה בשהותו הממושכת מאחורי סורג ובריח לעשות את מה שנקרא בשפת החולין דין וחשבון עם עצמו ולעצמו. אולי היה מגיע למסקנה, שאכן פשע, אבל בזמן אמת לא עמד על כך? ואולי זה היה מאפשר לו להודות ולהוסיף לעצמו נסיבות מקלות הקשורות בהוויה חינוכית ותרבותית, שאכן שרתה בחברה הישנה?

פסיכולוג מקצועי היה מנווט אותו להכיר בפשיעתו ובתוצאות החמורות מאוד, שגרמו מעשיו לנשים אשר את קרבתן הפיזית נטל לעצמו באדנות תוקפנית, ולמצוא לעצמו צידוק חלקי שהיה מאפשר לו להתמודד עם התובנה החדשה והמציאות הנרקמת בחייו העתידיים בלי לאבד כליל את כבודו בעיני מקורביו ובני משפחתו. בסופו של יום, הכוחנות גברה עליו לא רק בהחלטה אתמול, אלא בשמשה מחסום בפניו להתמודד עם עצמו ולחזור הביתה עם יכולת להישיר מבט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר