"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

המאבק על דמותו של צה"ל

,עודכן

קשה להמעיט מחשיבות המאבק שמתנהל כאן מאז יום חמישי. כביכול, מאבק בעניינו של החייל היורה מחברון; למעשה, מאבק על דמותו של צה"ל, על ערכיו ועל סמכות הפיקוד שלו.

במאבק הזה יש אמת אחת: החוק, או במקרה של הצבא - הפקודות. האם היה מותר לחייל לירות, או לא? התחקיר הראשוני מעלה תשובה חד־משמעית: לא. המחבל שכב על הרצפה ולא נשקפה ממנו סכנה, הכוח לא היה מאוים, לחייל היורה לא היה שום תפקיד באירוע, והירי התבצע דקות ארוכות אחרי שהמחבל נוטרל (אם כי לא טופל - נקודת כשל שגם הובילה להחלטה להעיר למפקדים בשטח).

לו המחבל היה נורה למוות במהלך האירוע, כשדקר, איש לא היה בא לכוח בתלונות. גם אם אפשר היה לנטרל אותו מבלי להרוג אותו, הדבר היה נחשב כהתנהגות מבצעית סבירה ושיקול דעת לגיטימי תחת איום. טענתו של החייל כי חש בסכנה לא זכתה בתחקיר לתמיכה מצד חבריו ומפקדיו ליחידה; איש מהם לא חש בסכנה דומה משום שהמחבל נבדק קודם לכן על ידי מפקד המחלקה, שגם נראה בסרטון כשהוא עומד חצי מטר ממנו ומשוחח בטלפון.

ובכל זאת, נניח לרגע שהחייל אכן גילה משהו שמפקדו לא ראה. שחשב שאכן יש על המחבל מטען. התרגולת במצב כזה היא בדיוק הפוכה: לבודד את השטח, להרחיק את כולם, ולא לירות במחבל ולהסתכן בפיצוץ המטען שעלול לפגוע בכל מי שהיה באזור. מסקנה: לא רק כשל חוקי וערכי, אלא גם מקצועי.

אפשר להבין את קרוביו של החייל שיצאו להגן עליו: כך מצופה ממשפחה שאחד מילדיה נקלע למצוקה. אי אפשר להבין את הפוליטיקאים שהצטרפו לחגיגה, כדי לקושש עוד כמה לייקים בפייסבוק על גבם של צה"ל והרמטכ"ל; באופן לא מפתיע, משתייכים רובם לאלה שהתנפלו על השב"כ בעניין חקירת פעילי הימין הקיצוני. אז הם נדמו לאחר שנפוץ הסרטון מ"חתונת השנאה" ופורסמו הודאות הנחקרים בפיגוע בדומא; כעת צפויים חלקם למבוכה כאשר יתפרסם התחקיר המלא, לרבות הדברים שנאמרו בזמן אמת בשטח.

באווירה הקיימת לא מיותר לומר: צה"ל לא רודף את החייל על דעותיו. זכותו לאהוד כל קבוצה, להצביע לכל מפלגה, לשנוא את מי שבא לו. אסור לו לעשות דין לעצמו. לכן הוא אינו שעיר לעזאזל, אלא חשוד. במה? למרות הכותרות המפוצצות, ספק גדול אם הוא יואשם ברצח. ועדיין, אם לא תחול תפנית דרמטית בעלילה, הוא נמצא בתסבוכת עמוקה שעלולה לשלוח אותו לתקופה ממושכת בכלא.

פתח לאנרכיה

מי שחסים על החייל, שחשים שהוא מופקר, מוזמנים להיזכר: צה"ל שומר על טוהר הנשק. יש פקודה אחת וחוק אחד ומוסר אחד. אחרת תהיה כאן אנרכיה, וכל חייל יעשה דין לעצמו. מכאן שהניסיון להפוך את הרמטכ"ל לרשע בסיפור הוא נלעג ומסוכן: נלעג משום שלרמטכ"ל יש יותר זכויות (וגם יותר גולגולות על החגורה) מכל אלה שמבקרים אותו גם יחד; ומסוכן משום שפגיעה ברמטכ"ל כמוה כפגיעה במדינת ישראל, ומתנה יקרת ערך לאויביה, מבית ומחוץ.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

יואב לימור

פרשן צבאי

כדאילהכיר