סימני התעוררות מן ההכחשה

בשעות שלאחר הפיגועים בבריסל נראתה בלגיה כמדינה בהלם. תחנות הרכבות הוצפו בלובשי מדים, חלקם חיילים בלבוש קרבי מלא, מצוידים היטב. אך לצד הציוד וה"לוק" המרשימים בלט חוסר התכלית של הצבתם בשטח. גם הם לא ידעו מה לעשות וכנגד מה להתגונן.

ביום למחרת תחושה זו רק התגברה והלכה. לכאורה, הרשויות עשו את המצופה מהן: פורסמו שמות המחבלים, בוצעו מעצרים, הוכרזו שלושה ימי אבל, ונשמעו הכרזות מלאות נחישות ואחדות האומה. אבל איש לא העז לשאול בקול: נחישות מפני מה? ואחדות כנגד מי? תלמידי תיכון באו לכיכר השוק של ברוז' ועמדו דקת דומייה. עוברי אורח בבריסל ציירו על מדרכת כיכר הבורסה סיסמאות של חיזוק, על אהבה ושלום. אף מילה על זהותם של אלה שאינם מעוניינים לא באהבה ולא בשלום לא נאמרה שם.

כיאה למדינה שמעריצה ביטויים ויזואליים (מישהו אמר קומיקס?), התקשורת הבלגית הגיבה לפיגועים בגל של קריקטורות ותמונות, וגם הן שידרו מסר של אחדות. למערכה גויסו כל האייקונים שמאכלסים את החוויה הבלגית - החל מטינטין ופסל "הילד המשתין" ועד לצ'יפס הבלגי המפורסם. באחת התמונות נראתה דמות עם שלט "כולנו בלגיה" מצטרפת לשלל דמויות נושאות כתובות "כולנו פאריס", "כולנו מאלי" ו"כולנו אנקרה". הכתובת "כולנו ישראל" לא היתה שם, וההעלמה של קורבנות הטרור בישראל כמובן לא היתה מקרית.

גם היעדר צירוף המילים "איסלאם קיצוני" בתקשורת המקומית אפילו ביום שבו הטרור מכה בבלגים אינו מקרי. הממסד עדיין מעדיף שלא לקרוא לבעיה בשמה. מי שניזון ממנו עוד עלול לחשוב שחיי הקורבנות נקטלו על ידי איזושהי תופעת טבע או כוח עליון. במשך שנים התקינות הפוליטית סינוורה את האירופאים, והבלגים בתוכם, והשתיקה כל קול שסירב ללכת בתלם. אזרחים מן השורה ראו יותר ויותר גלביות ורעלות ברחובות הערים, אבל האליטות שידרו להם שהכל בסדר. מהמסגדים נשמעו קולות הסתה, אבל זה נתפס כמשב רוח תמים של רב־תרבותיות. ערכי המערב החלו לסגת, ובמקומות רבים האיסלאם הרדיקלי נהיה דומיננטי. פתאום גם המשטרה החלה לחשוש מעימות עם בריוני השכונות המוסלמיות, ואלה פירשו זאת כניצחון וכסימן שהכל מותר. תחילה באו ההתקפות כנגד היהודים. מלחמת תרבות הבשילה מתחת לאף הבלגי, אבל האף הזה סירב להבחין בה למרות הריח הכבד של שנאה שעלה מכיוון קיני האיסלאם הקיצוני תוצרת אירופה.

והיום, כשהבעיה התפוצצה, נדמה כי מובילי דעת הקהל בבלגיה עדיין טומנים את הראש בחול. אמנם החול הזה כבר לא נעים ומחבק כמו פעם, והדי הפיצוצים חודרים דרכו, אלא שהמציאות העגומה מכאיבה יותר. האיש ברחוב כבר סולד מן התקינות הפוליטית שלא מביאה ביטחון. יתרה מזאת, הוא מתחיל להבין כי האויב אינו וירטואלי - יש לו שם ויש לו אידיאולוגיה של איסלאם קיצוני, גם אם השם הזה מצונזר בתקשורת. "אנחנו בהלם, אבל ההלם הזה גורם לי להבין אתכם, הישראלים", אמר לי בשקט כרטיסן ברכבת מבריסל אחרי ששאל מהיכן אני. אולי זאת תחילת ההתנערות מן ההכחשה.