פוטין ורוסיה: שוב מעצמה עולמית

נדמה כי מיום עלייתו לשלטון ברוסיה, נשאר ולדימיר פוטין עבור ידידיו ומבקריו במערב בגדר חידה. עם ההודעה על הוצאת רוב הכוחות הרוסיים מסוריה, חידה זו הפכה למסתורית עוד יותר.

פוטין השיג את מטרתו המיידית - החזרת רוסיה למעמד של מעצמה בזירה המזרח־תיכונית בפרט ובעולם בכלל. כניסתו הפתאומית של צבא רוסיה לקלחת הסורית מנעה לעת עתה מן המורדים להשלים השתלטות על מה שנותר מסוריה של אסד. נשיא רוסיה הדגים יכולת לא מבוטלת של כוחותיו המזוינים (אם כי יש לזכור כי לא עמד נגדו כוח צבאי משמעותי), אך חשוב מכך - פוטין הוכיח כי הוא ניחן במצרך שהיום נדיר כל כך בקרב מנהיגי העולם: נחישות.

הנחישות מאז ומתמיד היתה מרכיב הכרחי בהתנהלות של כל מדינה בעלת משקל ושאיפות. אלא שבתקופה שבה שוכן בבית הלבן מנהיג חלש, מהוסס ומנוכר כברק אובאמה, כל גילוי של תכונה זו מצד גורם בינלאומי אחר מייד מציב אותו בחזית הבמה. כך הצליח נשיא רוסיה בכמה חודשים של הפצצות אוויריות אינטנסיביות למצב הן את עצמו והן את מדינתו כמרכז כוח, שאי אפשר להגיע להסגרים בלעדיו. הפופולריות שלו ברוסיה הרקיעה שחקים, מה שהוכיח שוב כי אזרחים רוסים מוכנים לשלם מחירים גבוהים כתשלום על ביצור המעמד של ארצם כמעצמת על. אך מילא אזרחי רוסיה, אפילו ראשי מדינות אחרות - וגם כאלה שמעוניינים להפוך למדינה, כמו הכורדים - החלו שוב להפנות את מבטם העורג לכיוון הקרמלין.

עם זאת, המטרה "הכלכלית" של הסרת הסנקציות שהוטלו על רוסיה בעקבות מעורבותה באוקראינה לא הושגה. כמו כן, גם הנטל הכלכלי של הישארות ממושכת בסוריה היה עלול להכביד לאורך זמן. ברגע שנשיא רוסיה הבין כי הלימון הסורי נסחט עד תום, וכי כל הדיבידנדים האפשריים מהפעלת מטוסי הקרב שלו הופקו, נקט אסטרטגיית יציאה. הודעת היציאה תוזמנה לפתיחת שיחות הפיוס בז'נבה, וכך קיבל פוטין את התחליף לתמונת הניצחון: את הפרק הצבאי הוא סיים, כביכול, וכעת הוא משאיר ל"ילידים" את התענוג של חיפוש הדרכים להתפייסות. מעניין ששני המהלכים הדרמטיים - הן הכניסה הצבאית לסוריה והן היציאה - נעשו בהחלטות בזק והפתיעו את רוב המשקיפים. והרי גם היכולת להפתיע נחשבת לנכס במצבים בינלאומיים מורכבים.

ואולם בסיפור המעורבות הרוסית בסוריה התגלה עוד גורם שיודע לפעול במציאות בינלאומית משתנה ולהתנהל לנוכח הפתעות שונות ומשונות מצד שחקנים אחרים. מדובר במדינת ישראל, ובייחוד בראש ממשלתה. בנימין נתניהו היה ככל הנראה המנהיג היחיד שהשכיל לא רק להכיל את הופעת הצבא הרוסי בשכונה המזרח־תיכונית, אלא גם להפיק מכך תועלת מדינית. גישתה השקולה של ישראל בלטה במיוחד לעומת תגובותיהן ההיסטריות של מדינות אחרות דוגמת טורקיה. התיאום האווירי שנוצר בין ישראל לרוסיה עבד היטב, אך עם זאת לא היה מכשול לפעולות היזומות של ישראל, כל עת שהרגישה צורך לפעול. נוכחנו שוב שהנשיא הרוסי מעריך מאוד את ראש ממשלת ישראל, למרות עמדותיה העצמאיות של המדינה היהודית ונחישותה לעמוד על האינטרסים שלה, ואולי דווקא בגללן.