האמריקנים לא תמיד יודעים הכל

בראיון שפורסם לאחרונה סיפר הנשיא ברק אובאמה כי באחת מפגישותיו עם בנימין נתניהו הוא קטע את דברי אורחו, שניסה להסביר לו את מורכבותה של המציאות המזרח־תיכונית, ואמר לו: "אני אדם אפרו־אמריקני, בנה של אם חד־הורית, הגר בבית הלבן לאחר שהצליח להיבחר לנשיאות ארה"ב". אובאמה הוסיף באוזני נתניהו כי מכל זה עולה שהוא מבין ויודע לאשורו מהו המצב במזרח התיכון, ולכן אינו זקוק להרצאות מלומדות על אודות הנעשה באזור. אובאמה טוען למעשה כי יש להתייחס ברצינות לאדם היושב בבית הלבן, שהרי עצם ההצלחה במערכת בחירות בארה"ב יש בה כדי להעיד על כישוריו של המנצח, ועל היותו בעל תחכום ומיומנות פוליטיים.

אבל עם כל הכבוד לאובאמה, כמו גם לקודמיו בתפקיד, ההתנהלות האמריקנית במזרח התיכון לאורך השנים אינה מעידה בהכרח שמי שמבין על בורייה את המערכת הפוליטית האמריקנית ויכול לקהל הבוחרים האמריקנים, רוכש באופן אוטומטי הבנה מעמיקה של המתרחש במזרח התיכון ושל המורכבות הכרוכה בעיסוק בו.

שורש הבעיה של רבים מן הממשלים האמריקניים, וגם של הממשל הנוכחי, הוא הנטייה האמריקנית לבחון את המזרח התיכון על פי עולם המושגים האמריקני, כאילו תושביו של האזור הם אזרחים אמריקנים הפועלים לפי היגיון, תפיסת עולם ותרבות פוליטית אמריקניים. אבל מתברר שהמפגינים ברחובות הערים הערביות אינם בהכרח אקטיביסטים חברתיים, שהתנועות האיסלאמיות אינן תנועות למען שוויון וזכויות אדם, ושעריצים מקומיים, דוגמת בשאר אסד ומנהיגה הרוחני של איראן, אינם יריבים במערכת הבחירות, ואפילו לא בריוני רחוב שבהם יש לטפל כפי שמטפלים באלימות ברחובות הערים האמריקניות.

אין פלא כי מתוך אותה תפיסה הרואה במרחביו של המזרח התיכון את המקבילים המקומיים של רחובות הפשע בשיקגו, שממנה בא אובאמה, פנה הממשל לפייס את הבריונים האזוריים וגילה סבלנות ואיפוק, שלא לומר חולשה, גם כלפי הסנדק התורן, ולדימיר פוטין. אבל בפועל לא קנה אובאמה את רצונם הטוב של יריביו ואויביו באזור, נהפוך הוא - משאלו הריחו חולשה, הם העזו להרים ראש ולהתריס באופן שלא העלו על דעתם בעבר. בה בעת איבדו האמריקנים את אמונם של בעלי בריתם, שחשו נטושים ומאוימים.

בגישתו של אובאמה למזרח התיכון ניכרו שני נדבכים שחיבורם יחד היה בעל השלכות מרחיקות לכת, ולמותר לציין השלכות הרות אסון, על מעמדה של ארה"ב וגם על תושביה. מחד גיסא, אותה נאיביות המבקשת לצבוע את המתרחש באזור בצבעים ורודים, המתאימים לאמונתו של אובאמה כי פניו של האזור ושל תושביו לקידמה ולדמוקרטיה, וכי ביסוד המתח שבין ארה"ב לבינם עומדת אותה התנהלות כוחנית, ששיאה בפלישה האמריקנית לעיראק בימיו של ג'ורג' בוש. מאידך גיסא, ניכרה אצל אובאמה אותה גישה צינית של איש עסקים קר ומחושב, המבצע חיתוך הפסדים ומוכר מניות המצויות בירידה. ובמילים אחרות, כשהמציאות באזור התפוצצה בפניו של אובאמה, הוא בחר להתנתק מן האזור ובתוך כך גם לזנוח את ידידיה ובעלי בריתה של וושינגטון באזור לגורלם.

אי אפשר להתכחש לעובדה שמדיניות של שב ואל תעשה מביאה לעיתים תועלת ומונעת הסתבכויות. אבל התוצאה של מדיניותו של אובאמה היא שבמשמרת שלו, ובמידה מסוימת בשל מדיניותו - או ליתר דיוק היעדרה של מדיניות כלשהי - הפך המזרח התיכון לאזור יציב הרבה פחות מכפי שהיה, ואפילו לאזור מסוכן שבו נהרגים במלחמות מספר גדול בהרבה של בני אדם ממספר ההרוגים בתקופת כהונתו של ג'ורג' בוש, ששלח חיילים אמריקנים ללחום באזור.

אם אובאמה היה מקשיב לישראל, הוא היה יודע מה שזו למדה על בשרה - שבאפשרותך להתנתק מעזה או מלבנון, אבל הן לא תתנתקנה ממך אלא תמשכנה לרדוף אותך עד לביתך.