חוק הספרים, שביקש לכאורה לעזור לסופרים, הקים למעשה מחסום בפני הצעירים שבהם • גם הקוראים, בשל השיקול הכלכלי שנכפה עליהם, מתרחקים • לכן יש לבטל את החוק, שפוגע בחידוש היצירה והרוח
1 החוק להגנת הספרות והסופרים ביקש לעזור לסופרי ישראל לקבל גמול הולם בעד יצירתם, לקדם את הספרות ולאפשר תחרות בריאה על כיסו של הצרכן. עם כניסת שרת התרבות החדשה, מירי רגב, מונתה ועדת בדיקה. החוק חייב למכור ספר במחיר הקטלוגי ב־18 החודשים הראשונים בלי להוזילו או לצרפו ל"מבצע" כלשהו. לכאורה, תמלוגי הסופרים היו צריכים לעלות.
הנה נתון דרמטי שהביא הממונה על ההגבלים העסקיים: "ממוצע התשלומים לסופר לא עלה אלא אף ירד... חלה ירידה של 22 אחוזים בסך התשלומים ששולמו לסופרים בגין ספרי מקור מוגנים". החוק שביקש להעלות את שכר הסופרים, הביא לירידת חמישית משכרם. והרי ההכנסה היתה אמורה לעלות? אכן, אבל היא לא היתה גבוהה מספיק לפצות על הקריסה במכירות הספרים. הקונים סירבו לשתף פעולה.
סטודנטים וחיילים למשל שקנו 3 או 4 ספרים ב־100 שקלים, לא מוכנים לקנות ספר אחד ב־70 או 80 שקלים, בוודאי לא של סופר לא מוכָּר. הפגיעה כפולה: בקוראים ובסופרים מתחילים. לפני שהוחל החוק, שליש מהספרים שנמכרו היו ספרים חדשים. אחרי החוק ירד בכמחצית מספר הספרים החדשים.
החוק גרם לכך שיוציאו לאור בעיקר מה שמוכֵר ומה שמוכָּר. בשיטה הקודמת, אנשים היו מוכנים לנסות ספר חדש כשקנו אותו בחבילה עם ספר ידוע. לא עכשיו. הוצאות הספרים אינן מוכנות להסתכן, ודורשות לעיתים מסופרים מתחילים עשרות אלפי שקלים לפרסום ספרם.
הדברים האלה חמורים יותר מהעניין הכלכלי. מדובר בפגיעה בהתפתחות הספרות, בדור הקוראים ובדור הסופרים הבא. הפגיעה נובעת מהרצון לשלוט בשוק הספרים ולכוונו. מבחינת חלק מהתומכים בחוק, הביקוש לתרבות גבוהה הוא ערך קשיח. אבל תרבות וכלכלה אינן מתנהגות כך. ספר הוא מוצר המושפע גם ממחירו.
2 החוק התיימר להגן על הסופרים, אבל רבים מהם מעדיפים להוזיל את ספריהם כדי שייקראו בידי רבים. החוק הנוכחי מונע מזעקתו של המחבר להגיע ליותר אנשים. הוא מבקש לשלוט בהפצת התרבות. אחד המו"לים אמר ברדיו: "הציבור קיבל הנחה שלא מגיעה לו". קראו שוב. מדוע? באיזו סמכות? הסופר אשכול נבו, שספרו "שלוש קומות" מוביל את מכירות הספרים, אמר בראיון ל"הארץ" בינואר האחרון שהחוק הוא "כישלון חרוץ". הוא הוסיף שירוויח כנראה פחות. "אבל גם אם הייתי מרוויח יותר, חשוב לי יותר לגעת בקהל גדול יותר של אנשים, והחוק הבריח קונים מחנויות הספרים".
ועוד נתון קשה: "לפי אחת ההערכות שהוצגה לוועדה, התפתחה בישראל תעשיית ענק של גריסת ספרים, שבמסגרתה נגרסים מדי שנה כ־4 מיליון ספרים". אז מה עדיף, להשמיד ספרים או למכור 4 ב־100 ולגרום לעוד אנשים לקרוא את פרי עמלם של היוצרים? ומי בסופו של חשבון מתייחס לספר כאל ביצים וירקות המושמדים כדי לפקח על השוק?
3 רינו צרור אמר השבוע בגל"צ: "בשורה התחתונה השרה רגב חוזרת לטייקונים. אין ספק. כל שבעת חברי הוועדה שהיא מינתה קבעו שיש להשאיר את החוק ולתקן בו תיקונים בהמשך". ככלל "אין לו ספק". זו דרכו. ובכן, שלושה מחברי הוועדה המליצו להמית את החוק, ולא להאריכו בשנה הבאה. חבר ועדה נוסף המליץ לתקנו. שניים אחרים שהתנגדו לביטול החוק היו מי שניסחה אותו והממונֶה עליו. אפשר להבין אותם. היה אפוא רוב שהתנגד לחוק במתכונתו הנוכחית, ולפחות שלושה שהמליצו לבטלו.
מילא צרור לא בודק; חמור מזה: הוא האשים את רגב במה שהוא עצמו עשה: חבר לטייקונים. החוק עזר בעיקר לטייקונים הספרותיים; הוא הגן על בעלי היכולת והחליש את אלה שמראש נכנסו למשחק עם נתוני פתיחה קשים: סופרים צעירים, מו"לים צעירים וגם קוראים צעירים שלא יכולים לקנות ספרים במחיר מלא.
4 פרופ' מנחם פרי דיבר השבוע אצל רזי ברקאי בעניין החוק, וכל ששמעתי היה גידופים מעודנים שהטיח בשרת התרבות והלבנת פניה ברבים. חשבתי לעצמי, האיש הזה עבר מזמן את השבעים, מאחוריו אלפי ספרים ממיטב הספרות העולמית, והנה אחרי שהסתופף שנים רבות בצל החוכמה העולמית, הגיע לשיא בהלבנת פניה של נבחרת ציבור המייצגת רבים בעם.
חכמינו לימדו שזקני עם הארץ, ככל שמזקינים, "דעתם מִטָּרֶפֶת עליהם". אבל תלמידי חכמים, ככל שמזקינים "דעתם מתיישבת עליהם". מנחם פרי הוא תלמיד חכם. מדוע לא נהג כך?
אולי הדברים קשורים לאחת העדויות מול הוועדה. חלק מהתומכים בחוק ראו בו מחסום הכרחי בפני ברבריזציה של הספרות. ראשית, מה פתאום מוכרים טשרניחובסקי וביאליק, 4 ב־100? שנית, החוק עשוי למנוע מכל מיני ארחי פרחי לפרסם ספרים לא ראויים. יש המכנים זאת אליטיזם.
אני לא סבור כך. במסורת ההלכתית, קראתי פוסקים שיצאו נגד החמרת הפסיקה לציבור. "החמר לעצמך אבל הקל עם הציבור", אמרו. היה אליטיסט לעצמך, צרוך ספרות גבוהה לעצמך; אל תשליט את טעמך על הציבור. לא אליטיזם יש פה, אלא פשיזם רעיוני המבקש לכפות על אחרים את טעמו.
עוד לפני כאלפיים שנה קבעו חכמינו שבנושא החינוך מותרת תחרות ואפילו מצווה. מלמד תינוקות חדש שפתח מקום לימוד ליד מלמד ותיק, אפילו באזור צפוף, כדי למשוך תלמידים מהמלמד הקודם "אינו יכול (הוותיק) למחות בידו, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". ומה הבסיס של החינוך אם לא הספרים? אז מהיכן הגיעה התשוקה לשלוט ולהכתיב ולקבוע טעמים וסדרי שוק ופרסום בניגוד לדעת המשתתפים עצמם?
5 הספרות העברית צמחה מדרישת העם לדעת ולרוח. הסופרים הצליחו משום שהאנשים קנו את פרי רוחם. עכשיו, כשהוותיקים מאבדים מעט מאחיזתם, הם רוצים לשלוט באמצעות מנגנון מפקח. אבל הספרות לא שייכת לאיש, ואינה נחלת אבות של מישהו. הזכות לפרסם ספר היא זכות בסיסית השייכת לכולם. כמו במאבקים אחרים שהתוודענו אליהם, גם כאן מנסה קבוצה מסוימת לעצור את חילופי המשמרות. מציגים זאת כמאבק לטובת הסופרים, אבל ראינו שלא כצעקתה. ביטול החוק הרע הזה חשוב כדי לשחרר חסמים המעכבים את התפתחות הספרות, ולאפשר את חילופי המשמרות הספרותיים שכה נחוצים לנו לחידוש הרוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו