טוב מאוחר מאשר בכלל לא, ולפיכך נכון עשה הרמטכ"ל גדי איזנקוט בהחליטו כי חיילי צה"ל ייצאו את בסיסם כשהם עם נשקם האישי.
רצח לוחם הנח"ל טוביה ינאי ויסמן ז"ל, שקיבל הוראה להשאיר את נשקו במחנה וניצב אין־אונים מול המחבלים הפלשתינים במרכול באזור בנימין, דירבן את הרמטכ"ל להחלטה הנכונה.
שיח פרטיזני בנדון התקיים בבתים רבים. הורים ללוחמות וללוחמים שעושים שימוש בנשקם בכל ימות השבוע תהו מדוע להניח לחיילים להגיע מהמחנה לביתם ללא יכולת להגן על נפגעי טרור, הם או מי שנקרה בדרכם.
בקטע זה של הדיון אין ספק כי עדיף שייצאו עם נשקם למען ביטחון הציבור. תוספת נשק במקום הפיגוע מסייעת לסכל את מהלכי הטרוריסט ולפגוע בו.
אין ביטחון כי גם לאחר מכן אפשר לשער בסבירות גבוהה כי בפושטו את מדיו בביתו בטרם הלך לסופרמרקט, היה הלוחם מאפסן את הנשק במקום מבטחים בדירתו, ולא נושא אותו עימו לערוך קניות בסופרמרקט הומה אדם.
חיילים מעטים בלבד נושאים בחופשתם את נשקם על כתפם, שכן הדבר מהווה מעמסה על הבידור שהם צורכים בסוף השבוע ומכביד על כניסתם לבתי קולנוע, למסעדות ולמועדונים.
עדיין יש, כאמור, תוספת לביטחון הציבורי הן בנסיעתם הביתה ובשובם בתחילת השבוע למחנה, והן לגבי מיעוט (זעיר) שאינו נפרד מן הנשק גם במהלך החופשה.
לעומת זאת, ברור כי אם יתמידו החיילים לקיים את הודאת הרמטכ"ל והמפקדים יקפידו על כך ירבו, יחסית, מקרים של פליטת כדור, אובדן הנשק או גניבתו, ובמקרים נדירים אפילו שימוש פלילי בו ברגע של אובדן עשתונות. ברור, אפוא, כי ההחלטה אינה קלה, ולצד היתרונות יש בה גם חסרונות רבים, והם יבואו לביטוי עצוב בתקופה הקרובה.
עם זאת, נראה כי משקל היתרונות רב מן החסרונות. זו תמונת המצב כל עוד נמשך טרור הסכינים הפלשתיני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו