למי שמורה המילה האחרונה?

במוצ"ש ניבל שמעון שיפר מ"ידיעות" את פיו כלפי ח"כ ענת ברקו בשידור חי בערוץ 10. ניסיתי לעניין שדרנים בגל"צ ותחנות נוספות בשערורייה המדהימה. לשווא. התקשורת השמאלית אינה מתעניינת בביזיונן של נשות ימין. כעת, תארו לכם שבגל"צ, רשת ב' או באחד משלושת ערוצי הטלוויזיה הארציים היו גם - לא רק - אנשים המייצגים בדעותיהם את קול רוב הציבור?

בארבע שנותיו כמפקד גל"צ הצליח ירון דקל למוסס את הנוכחות המועטה בתחנה של נציגי הרוב השמרני־ימני בציבור. הוא הרס את "המילה האחרונה", מהתוכניות המואזנות ביותר, והכניס רק אנשי שמאל (חלקם קיצוניים). רינו צרור קיבל תוכנית הטפה יומית, בני בשן קיבל רצועת שידור הזויה לאחר שקובי אריאלי ויועז הנדל סולקו; אבנר הופשטיין את דסק התחקירים ואבי ברזילי את ניהול החדשות ועוד. אלה ושאר הקבועים שייכים לשבט קטן בחברה, שהתאבל על תוצאות הבחירות האחרונות. החרפה היא שהתרגלנו לאנומליה הזאת. אתם יודעים, הם עיתונאים ורק אנחנו ימנים.

לפני שלושה חודשים שוחח מישהו מטעם דקל עם העיתונאי אראל סג"ל. סג"ל, עיתונאי ידען ואמיץ, המשלב במאמריו ובשידוריו פרספקטיבות היסטוריות ותרבותיות רחבות, הוא תרומה חשובה לשינוי ההיסטורי שגל"צ זקוקה לו. לפני שבועיים שבו אליו והציעו לו שעה מתוכניתו של רזי ברקאי שהגיע לגיל פנסיה - הרבה לפני שפרצה סערת השוואתו בין שכול המחבלים לשכול חללי צה"ל.

בהערה ממוסגרת אומר כי מבין כלל שדרני גל"צ, האחרון שצריך לפגוע בו הוא רזי ברקאי. במשך השנים פירסמתי לא מעט דברי ביקורת על ברקאי, שמצידו תקף את "ישראל היום" פעמים רבות (לזכותו ייאמר שהיה בין הבודדים שהתנגדו לחוק נגד "ישראל היום"). עדיין, מדובר בשדרן מצוין שמייצר עניין ועולה ביכולותיו על חבורת הנפוחים שהשתלטה זה מקרוב על התחנה הצבאית. איני מוציא מכלל אפשרות את הרעיון, שדקל ידע שהבאת סג"ל דווקא במקום ברקאי תעורר את המהומה הנדרשת לסגת מהרעיון, כפי שאכן פורסם אתמול.

מכל מקום, השמועה על כניסתו של סג"ל למעוז השמאל, הספיקה לז'דנוביסטים שצלבו את ח"כ ברקו לחולל מהומה. גל"צ שבויה בידי השמאל, אבל שעה מסכנה, שבה לא ישמעו את עצמם, מפריעה להם. "מגיש ימני" כונה סג"ל בעיתון "הארץ־לא־שלנו". ח"כ קסניה סבטלובה מהמחנ"צ, יו"ר שדולת "חופש הביטוי" בכנסת, השוותה בין סג"ל לבנצי גופשטיין(!). רביב דרוקר, בעוד ניתוח בעומק של שלולית, תלה את מינויו של סג"ל לא בחובה להשמיע קול אחר בשידור הציבורי, אלא ב"התחנפות" של דקל לנתניהו. יצחק טוניק, מפקד גל"צ לשעבר היתמם: "אני לא זוכר שבגל"צ אי פעם מינו שדרים על סמך הזיקה הפוליטית שלהם". ודאי שאינו זוכר, משום שמעולם לא מינו שדרים בעלי זיקה פוליטית אחרת מזו של מפקדיהם.

מדובר בשיטה. אסור לשתוק לנוכח העוול הזה. הימין אמנם מנצח בבחירות אבל אז נח. בזמן שממשלת ישראל מפתחת את הארץ ודואגת לכלכלה ולביטחון, היא מפקירה את מוקדי הכוח המסורתיים בידי השמאל: באקדמיה, בתרבות, במערכת המשפטית וכך בשידור הציבורי. העם דורש צדק תקשורתי.