פרשת איבגי: תמיכה צורמת

עוד לפני שנבדקה תלונה אחת נגד השחקן משה איבגי, ועוד לפני שנחקר, טעם מר נשאר בפינו בעקבות הדיווח התקשורתי על מחיאות הכפיים ה"סוערות" - כפי שטרחו כולם להדגיש - שלהן זכה בהופעתו בהצגה חדשה בפני קהל מוזמנים ברנז'אי בתל אביב. לא מחיאות הכפיים על כישוריו המקצועיים - עליהם אין חולקים רבים - אלא בעקבות דבריו על העוול הנורא שנגרם לו ולמשפחתו. הוא לא התנצל, הוא לא התפטר, הוא ניסה להשמיע מעין הכחשה בשפה רפה, סחט קריאות אהדה והמשיך כאילו כלום.

לא זה היחס שזכו לו אנשי ציבור וקציני משטרה ועיתונאים אחרים, שגם כלפיהם הופנו טענות דומות. ההבדל טמון רק במיליה, בסביבה החברתית והתרבותית, עם הרקע המשותף. ואתם יודעים מה? גם בשייכות הפוליטית. והאפליה הזאת מקוממת. מחיאות הכפיים הללו מהדהדות באוזניהן של נפגעות תקיפה מינית, שממשיכות לשתוק וחוששות לצאת מאלמוניותן ולהגיש תלונה, כמצופה.

אין תחום אחד שנשאר נקי מסכנת "צדיקים ילכו בם, ופושעים ייכשלו בם". בכל מקום שנדמה כי יש בו אור גדול אורב גם צל גדול. נושאי תפקידים בכירים ובעלי שם חייבים להיזהר, וגם להישפט, כמו כל אדם. לשמור על שפה נקייה ומכובדת, לשמור את הידיים בכיסים ולשמור על גבולות. זה לא עניין שקשור רק לחוק הפלילי, אלא גם, ובעיקר, לכבוד כלפי נשים.

ההגדרה המשפטית הרחבה להטרדה מינית אינה מצליחה למגר את התופעה הבזויה. בינתיים היא מצליחה רק להקטין את מימדיה. לפי הנתונים, כמעט כל אישה שלישית בישראל חוותה הטרדה. נכון, הגבול בין מותר לבין אסור הוא לפעמים דק. השחקן אלכס אנסקי הגדיר זאת כ"מאתיים גוונים של אפור", ובכל זאת; בכל מקום שיש ספק - אין ספק. מכריעים לחומרה ומוטב לשים סייגים. איש עוד לא עמד לדין על דברים שלא אמר, או על מעשים שלא ביצע.

נשים שמעזות להתלונן על הטרדה מופקרות להתלהמות ברשתות ה"חברתיות". המחיר שהן עלולות לשלם עקב החשיפה הנכפית עליהן - הוא בדרך כלל גבוה מדי. מרגע ששמה ופרטיה נחשפים, ואפילו באופן חלקי, היא עולה על המוקד. יקראו לזה נקמנות, יקראו לזה "מניעים פוליטיים", יכנו אותה בשמות גנאי ויחטטו בעברה. אין הנזק שווה בצער התלונה, וכל עוד לא נצליח לבלום את ההתנפלות הזאת על נשים, אין לצפות מהן להתלונן, אף כי הייתי רוצה שכך יקרה.

חשוב להדגיש כי כתם מוסרי הוא חמור בפני עצמו. גם אם היה איבגי מודה באופן כן ומביע חרטה, ואף אחת לא היתה מגישה תלונה, יש די בעדויות שנשמעו בשבוע האחרון כדי להציב ענן כבד מעל ראשו. כשל מוסרי של ידוען, כמו של קצין בצבא או במשטרה, כמו של איש ציבור, אינו תואם את הקוד האתי ואת הדוגמה המצופה מהם. הוא מחייב פסק זמן, הוא מחייב צניעות, התרחקות, אם לא פרישה מוחלטת. הוא בוודאי מחייב את הקהל לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהוא מוחא כפיים בהתלהבות, ובכך חושף את הכשל המוסרי והציבורי שלו.

הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית־לאומית "אמונה"