איומיה המחודשים של צרפת לכנס ועידת שלום בינלאומית שמטרתה לקדם פתרון לסכסוך הישראלי־פלשתיני הסיטו לרקע את תשומת הלב מוועידת שלום אחרת שאותה ביקשו לקדם הצרפתים, עם מדינות המערב ובראשן ארה"ב. מדובר כמובן בוועידת השלום למלחמה בסוריה, שהתפוצצה ברעש גדול בפניהם של הצרפתים ויתר שותפיהם, ומה שחמור יותר - בפניהם של מיליוני סורים המנסים להימלט בשעות אלו ממש אל מחוץ לסוריה מאימת ההפצצות הרוסיות ומפני חייליו של בשאר אל־אסד, המתוגברים בלוחמים איראנים.
מכישלון ועידת השלום בסוריה אפשר ללמוד מה צפוי לנו בוועידות השלום שמבקשות מדינות שונות לרקוח בשאלה הפלשתינית, ובעיקר לאן הנאיביות ושמא הציניות שמגלה הקהילייה הבינלאומית עלולות להוביל את מי שאמורים לשלם את מחירה של ועידה שכזו.
מלכתחילה לא היה אסד רציני בכוונותיו להגיע להסדר כלשהו עם מתנגדיו. אחרי הכל, על מה ניתן להגיע להסדר שעה שאלו תובעים את ראשו ואילו הוא מבקש להמשיך לשלוט שלטון יחיד במה שנשאר מן המדינה הסורית. אבל בחודשים האחרונים גם עולה בידיו של בשאר, ובעצם בידיהם של הרוסים והאיראנים, לשנות את מהלכה של המלחמה בסוריה באופן ששב ומעלה את האפשרות שהרודן הסורי ייצא כמנצח מן העימות וישוב וישתלט על מרבית שטחה של סוריה, ובכלל זה גם על כל רמת הגולן.
במצב שכזה בוודאי אין לבשאר כל אינטרס בהסדר של פשרה עם יריביו. מבחינתו ומבחינת שותפיו האיראנים והרוסים, הפתרון היחיד הוא באש ובדם, הכנעת מתנגדיו וניקוי סוריה מאותם מורדים, אבל גם מן האוכלוסייה התומכת בהם. משמעות הדבר היתה גירושם של שמונה מיליון פליטים אל מחוץ לגבולות סוריה, ועתה עם הצלחותיו האחרונות של הצבא הסורי, יתווספו אל אלו עוד כשניים-שלושה מיליון פליטים נוספים. וכך יישאר בשאר שליט על מדינה שיותר ממחצית מתושביה נטשו אותה.
את כל זה יכול היה להבין כל אדם שמוכן להכיר במציאות. אבל את מדינות המערב אי אפשר היה לבלבל. התערבות צבאית במטרה להושיע את בני העם הסורי איננה באה בחשבון כידוע. היא לא עמדה על סדר היום עוד בשלבים מוקדמים של הסכסוך, כשהדבר היה פשוט יותר ובעל סיכויי הצלחה, גם אם מועטים. אבל גם להתעמת עם הכוחנות הרוסית אין האמריקנים מעוניינים. מנגד צריך לרצות כמה מבני הברית הערביים של וושינגטון, ובעיקר צריך לשדר לדעת הקהל בעולם שמשהו נעשה בעניין הטרגדיה המתחוללת בסוריה.
ולבד מכך, אירופה נואשת כיום מול משבר הפליטים, שרק ילך ויחריף בשנים הקרובות. שהרי למיליוני הפליטים הסורים יצטרפו גם מיליוני סונים בעיראק, שאותם תטאטא ממשלת עיראק השיעית במהלך מאבקה בדאעש. מן הייאוש האירופי צצים אפוא אותם רעיונות שווא, למשל כי פתרון הסכסוך הישראלי־ערבי ישקיט כבמטה קסמים את האזור כולו, יפתור את בעיית דאעש וישיב את הפליטים מאירופה למזרח התיכון.
כל אלו חברו בהקשר הסורי למאמץ לכנס ועידה בינלאומית המבוססת על מפת דרכים מפורטת, שאותה אימצה מועצת הביטחון כהחלטה מחייבת. אבל מה לעשות שבין מפות הדרכים לבין המציאות בשטח הקשר הוא מקרי בהחלט. ומה לעשות שבשעה ששר החוץ הרוסי משרטט מפות, מבצעים מטוסי הרוסים מאות גיחות הפצצה ביום ומניסים מיליוני סורים מבתיהם כדי לפנות את הדרך לצבאו של בשאר אל־אסד.
במבט לאחור, קשקשת השלום של החודשים האחרונים לא רק שלא עצרה את המלחמה בסוריה אלא אף החריפה אותה, העניקה לגיטימציה וזמן למשטרו של בשאר אל־אסד ולבעלי בריתו להשלים את מלחמת השמד שהם מנהלים במתנגדיהם, וגם, יש להודות, להשיג תוצאות בשטח.
אבל אחרי כישלון מאמצי השלום העקרים מלכתחילה בסוריה, ונוכח הישגים מוכחים של עשרה מיליון פליטים ומאות אלפי הרוגים, ניגשים במערב למשימה הבאה - ועידת שלום ישראלית־פלשתינית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו