טל בן חיים היה אתמול אחד הנושאים המרכזיים בפיד שלי בפייסבוק. אוהדי הפועל ת"א לא הפסיקו להשמיץ אותו, חובבי כדורגל ניטרליים הסבירו שטל בן חיים הוא הסיבה שרוב המדינה רוצה שהפועל ב"ש תזכה באליפות.
כמה שעות אחרי שהסתיים הדרבי התל־אביבי החל הסופרבול - אירוע ספורט אמריקני מעולם אחר. נקי יותר, מצוחצח יותר, פוליטקלי קורקט עם הופעות במחצית. הכי רחוק מבלומפילד שביפו. טל בן חיים עומד כמעט לבדו בתהום הזו הפעורה בין מה שאנחנו באמת לבין הסגידה לאמריקנים. הוא כמובן רק המסמן, לא הדבר האמיתי, אבל העניין ברור. במדינה שבה אוסרים להוריד חולצות במגרשי כדורסל, יסתמו לטל בן חיים את הפה ובסוף גם יביאו מישהו עם אורגן שירים את הקהל. אה, את זה כבר יש ביד אליהו.
הדרבי התל־אביבי לא התעלה לרמה גבוהה. יורדי קרויף מתגלה כמישהו שמתאים לשכונה הישראלית. גוטמן דיבר אחרי הדרבי כאילו הפועל שעימה ניצח אריות מאירופה כרגע סיימה תיקו בקאמפ נואו. כולם דיברו הרבה ולא אמרו כלום, בערך כמו רוב תוכניות המלל שקשורות בספורט הישראלי, כך גם הספורטאים.
המינהלת מבקשת מהם להתראיין, הדוברים מתפללים שהשחקנים לא ידברו שטויות וכולם חוזרים הביתה בשלום. אחרי זה לך תבדיל בין שחקן מהפועל עכו לשחקן מהפועל פ"ת או ממכבי נתניה. כולם נראים ומדברים אותו דבר.
ואז פתאום הגיע טל בן חיים. הוא לא יככב בשום פרסומת של חברה שתכבד את עצמה. טל בן חיים הוא שארית של כדורגלנים משנות ה־80 שבאמת התעצבנו אם הפסידו, וכשזה מגיע מקבוצה מהונדסת כל כך כמו מכבי ת"א בעידן מיטש גולדהאר, זה מרגיש כמו באג במכונה. לרגע אפשר לחשוב שעם עוד קצת כדורגלנים שמתראיינים כמו בן חיים, היה אפשר לפנטז שחוץ מהאוהדים עוד מישהו לוקח את הכדורגל הישראלי ללב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו