כבר לא רק סכינאים, ולא רק מפגעים בודדים • התארגנות טרור ושימוש בנשק חם, כפי שקרה שלשום בשער שכם, מחייבים את ישראל להיערך אחרת • חמאס מרוצה, האוכלוסייה הפלשתינית הרבה פחות
גל הטרור בשטחים, שכבר מזמן לא נראה כמו משהו קצר מועד אלא כעניין שעתיד ללוות אותנו לטווח ארוך, לבש שלשום פנים חדשות, מטרידות ומסוכנות בהרבה מאלה שידענו עד כה. הפיגוע שבו נרצחה שוטרת מג"ב הדר כהן בשער שכם, מאיים להעביר אותנו לפאזה הבאה של העימות - לשלב הפיגועים ההמוניים.
עד כה היו הפיגועים בעיקר נחלתם של בודדים. מחבלים, ברובם צעירים, שקמו בוקר אחד, ומשלל מניעים שכרוכים בהם הסתה ונסיבות אישיות יצאו להרוג יהודים. בהיעדר תשתית ארגונית, לוגיסטית, כספית, נעשה שימוש באמצעי לחימה בסיסיים, לא מתוחכמים - סכינים בעיקר, ולעיתים מכוניות - קטלניים אמנם, אבל כאלה שאיפשרו לפגוע במספר מצומצם של ישראלים עד לנטרולו של המחבל.
הפיגוע שלשום הוא משהו אחר. כבר לא אדם אחד שכוונות הפיגוע עוברות בראשו, ובהיעדר סימנים מעידים כמעט בלתי אפשרי לסכלו, אלא תשתית, קבוצת אנשים שתיכננה ותיאמה וביצעה; כבר לא אמל"ח מאולתר אלא נשק אמיתי, רובים וגם מטעני חבלה, שמאפשרים פגיעה במספר רב של אנשים; וכבר לא פיגוע במחסום או בהתנחלות הקרובה למקום מגוריך, אלא פיגוע במקום שנבחר מראש במטרה לייצר אפקט ותהודה מירביים.
פיגועים מהסוג הזה, רבי נפגעים, מנסה חמאס לגלגל בחודשים האחרונים, עד כה ללא הצלחה. בלחץ של פעיליו מעזה (חלקם הגדול משוחררי עיסקת שליט) ומ"מפקדת השטחים" שהקים בטורקיה (שגירשה רק את ראשה, סלאח ערורי, שעבר לקטאר אך עדיין מגיח בקביעות לאיסטנבול לפגישות ותיאומים), מנסה הארגון להקים תשתיות בגדה ובמזרח ירושלים שיחטפו ויהרגו ישראלים. שתי התארגנויות כאלה סוכלו באחרונה לפני שפעלו; הנחת העבודה בשב"כ היא שהתארגנויות נוספות נמצאות בשלבי הקמה או התבססות שונים.
חקירת הפיגוע בשער שכם טרם העלתה מה היה היקפה של ההתארגנות, האם לשלושת המחבלים היו שותפים שהסיעו או הלינו אותם, ומי סיפק להם את הנשק והיכן. מה שכן הוברר כבר כמעט בוודאות הוא שלא היתה להם שייכות ארגונית: אף אחד, כנראה, לא גייס או שלח אותם למשימה. זאת היתה יוזמה מקומית, נקודתית, שלא קיבלה גב של ארגון טרור כלשהו.
גם מניעי המחבלים טרם הובררו, אבל לצעירים בגדה לא חסרים כאלה - בטח בקבטיה. לכפר הזה היסטוריה ארוכה של אלימות ומעורבות בטרור: המשת"פ הראשון עם ישראל הוצא בו להורג בראשית האינתיפאדה הראשונה בתלייה על עמוד חשמל, ומאז יצאו ממנו מאות מחבלים לשלל פיגועים. רק בגל הטרור הנוכחי היו מעורבים שישה צעירים מקבטיה, שכולם יצאו לדקור ישראלים במחסום ג'למה הסמוך.
זה חלק מתופעה מוכרת בטרור - חקיינות. למחבלים יש נטייה לחזור על מה שכבר נעשה. לנסות לשחזר הצלחה. בראשית גל הטרור פעלו המחבלים בזה אחר זה בירושלים. תחילה בסכינים, ואז ברצף של פיגועי דריסה. כאשר הופעלו אמצעים קשים בבירה עבר הטרור לגדה, בעיקר לגיזרת חברון. באחרונה היו אלה פיגועי החדירה ליישובים; עתניאל, ואז תקוע ובית חורון. המאמץ של מערכת הביטחון הוא לגדוע את הרצף, ובכך להקטין את מספרם של אלה ששומעים על פיגוע בחדשות ומבקשים לחזור עליו.
החשש הטבעי כעת הוא מצעירים פלשתינים שינסו לצאת לפיגועים מורכבים יותר מכפי שראינו עד כה. בדיוק כמו בשער שכם - שילוב של נשק חם וקר, במטרה להרוג כמה שיותר ישראלים. מחד, התארגנות כזאת קלה יותר לסיכול: היא מחייבת הצטיידות, תיאום, נסיעה - שלבים שמאפשרים לשב"כ לאסוף מידע ולפעול; מאידך, פוטנציאל הקטלניות שלה גבוה בהרבה, ובהיעדר סיכול - כל פיגוע עלול לגרור שרשרת פעולות שיובילו להסלמה בלתי רצויה.
בעזה כבר מחכים
מאז ראשית גל הטרור נמנעת ישראל באדיקות משני עניינים: פגיעה בפלשתינים שאינם מעורבים בטרור ופגיעה בתיאום הביטחוני. הראשון, כדי לאפשר למרבית האוכלוסייה שאינה מעורבת בטרור (הכוללת גם כ־120 אלף איש שעובדים בישראל) להתפרנס, לנסוע ולחיות, או בפשטות - לצמצם את המניעים שלה לעבור צד ולהצטרף לאלימות. השני, כדי לשמר את הרשות הפלשתינית כגורם מתפקד, אך בעיקר משום שהמנגנונים שלה פועלים בעצמם נגד תשתיות טרור, והתפרקותם או צמצום התיאום עימם עלול לדחוק חלק מאנשיהם לפינות מסוכנות.
פיגועים המוניים עלולים להוביל את ישראל לחרוג משני אלה. הם יחייבו הגבלות על האוכלוסייה - לענישה ולמניעה - שיובילו ללחץ מצד התושבים הפלשתינים על הרשות, שבחלקה תהפוך ללעומתית יותר לישראל. התהליך יהיה מסוכן עוד יותר לו מאחורי הפיגועים יעמוד החמאס, שכאמור משקיע בכך מאמצים רבים: בדיוק כמו בקיץ 2014, כאשר חטיפת שלושת הנערים בגדה הובילה לסידרת מהלכים ישראליים שבסופם החל מבצע צוק איתן בעזה, עלול גם כעת להתגלגל אירוע שראשיתו ביהודה ושומרון (או בישראל) ואחריתו במערכה דרומית נוספת.
חמאס אינו מעוניין כעת בעימות כזה, אך בהחלט נערך אליו. מי ששמע בשבוע שעבר את דבריו של ראש הממשלה העזתי, איסמעיל הנייה, בהלווייתם של שמונת הפעילים שנהרגו בהתמוטטות מנהרה, היה עלול להתבלבל: הנייה לא נשמע כמו פוליטיקאי אלא כמו איש צבא. זה מלמד משהו על מאזן הכוחות הפנימי הנוכחי בחמאס (היחלשותו של חאלד משעל, המנהיג המדיני מ"החוץ", מול התחזקות ראשי הזרוע הצבאית מוחמד דף ויחיא סנוואר, גם הוא ממשוחררי עיסקת שליט), אך זה מלמד עוד יותר על כך שבעזה מבינים שסיבוב לחימה נוסף, אלים מקודמו, אפשרי בכל רגע. זה גם הרקע למאמץ האדיר שמשקיע הארגון בשיקום מערך המנהרות, מתוך כוונה להפעילו - ולגבות באמצעותו מחיר כבד מישראל.
שינוי המגמה הזה, ופוטנציאל ההסלמה שבצידו, בגדה וברצועה, מחייב את ישראל לחזור לשולחן השרטוט ולשאול את עצמה מה היא רוצה: מול הרשות הפלשתינית, מול חמאס, ובמעגלים רחבים יותר - מול מדינות ערב והמערב. דיונים כאלה מתקיימים במערכת הביטחון, אך לא במקומם המתבקש - בקבינט. שם עסוקים חלק מהשרים בנזיפות אישיות, מכוערות לעיתים, בלובשי מדים, ובחיפוש אחר פתרונות מיקרו־טקטיים משל היו מפקדי גדוד ולא קובעי מדיניות. זה תהליך מסוכן לא רק משום עיוות המערכות שבו, אלא כי חסר בו הדיון העמוק, שימנע הידרדרות והסלמה, ואם חלילה תגיע - לנצח בה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו